שם למעלה, ברחוב המייסדים 1 , קומה ב', בחזית לכיכר, מתגוררים
פועלים זרים, צרי עיין. אולי מסין.  אולי מהפיליפינים.
לך תדע.                                                    
               
ושם התגוררה בזמנה אנה-של-החתולים.
אנה-של-החתולים הייתה פעם "היפית", כאשר מילה זו סימלה התרסה
מול אורחות החיים והמחשבה, והדבר נראה אצלה גם כיום, בלבוש
הפרובוקטיבי. בסקאלה בין שבעים לשמונים, היא נוטה יותר
לשמונים, ועדיין אנה-של-החתולים מתלבשת באופן יוצא דופן: קודם
כל היא גבוהה. כמעט מטר ותשעים. סביב שערה השחור כרוך צעיף
סגול מצוייץ. תמיד סגול. שמלתה שמלת ג'ינס ארוכה ונשרכת עד
לרצפה. מעל לשמלה היא לובשת, קייץ  וחורף, סוודר עם דוגמת
צמות, כמוהו היו לובשים גברים, בשנות השישים העליזות. ומראיתה
מרחוק כצועניה. ויש כאלה שמכנים אותה כך, בזילזול. תמיד בידה
האחת סל קש ובשנייה שקיות ניילון עם
שאריות מזון לחתולי העיר. ומאלה כידוע, יש הרבה. כל החתולים,
החל ברמזור של סמילנסקי-הרצל ועד לכיכר העצמאות מכירים את
אנה.
פעמיים ביום היא עושה דרכה לאורך רחוב הרצל. בבוקר מערבה
לאסוף שאריות מבתי הפה המקדימים לפתוח. ואז היא שבה עם שקיות
ניילון עמוסות בקרואסונים. ואחרי הצהריים היא עושה דרכה
בכיוון
ההפוך. ואז בשקיות כל טוב: עצמות דגים ולחם כפרי ובייגל
ושאריות עוגות קרם וגבינה ושאריות בשר וגם ירקות אפויים,
מבושלים ומוקפצים.
חתולים, כידוע, מקפידים ביותר על טריטוריה. על כן השיירה
המלווה את אנה, יש בה סדר. כל קבוצה מלווה אותה עד הגבול
הווירטואלי ושם פורשת לדרכה. ומיד מתמלאת השורה במשפחת החתולים
הבאה.
איש אינו מדבר עם אנה-של-החתולים. לאיש גם אין סיבה. היא
מתייצבת ללא מילה בפתח הקפה של אלי ויוסי ומקבלת מיד את השקית
המוכנה לה מדי בוקר. אחר כך היא הולכת לקפולסקי. שם פעם
נותנים לה ופעם לא. ואז היא חוצה את הכיכר וממשיכה לאסוף מזון
לחתולים. ורק כאשר השקיות מתמלאות  ומכבידות, היא מתחילה במסע
הפיזור.
בסימטה של בית-הכנסת הגדול, היא מקפידה לתת מטבע לאיש בכיסא
הגלגלים. משם היא ממשיכה אל הספסל עליו ישן האיש המזוקן שכולם
מכנים אותו: "ההומלס של בית-הכנסת". ואנה יודעת ששמו יצחק והוא
היה טנקיסט במלחמת יום-הכיפורים ונלכד בתוך טנק בוער ומאז אינו
יכול לשהות במקומות סגורים.
אנה-של-החתולים מעירה אותו ונוזפת בו על שלא התרחץ והוא מסריח.
הוא קם, ללא מילה, הולך אל הברז, רוחץ את פניו, מצחצח את שיניו
באצבעו ואחר כך יושבים שניהם על הספסל, נוברים בשקיות ובודקים
אם יש משהו הראוי למאכל אדם. ובינתיים החתולים סביב מודיעים,
בדרך נעלמה, איש לרעהו, שאנה-של-החתולים הגיעה. וכבר נאסף קהל
חתולים סביב, בזנבות זקורים וכולם מחכים לתורם להתחכך בשמלת
הג'ינס של אנה ולסמן אותה כבעלת ברית.
ועתה אנה מפזרת ליד הספסל מכל טוב המצוי בשקיות ומתחילה לעשות
דרכה, ליד גן-סאלד, אל רחוב דיזנגוף ומשם שוב לרחוב הרצל,
מלווה בחתולה אחת בעלת שלושה צבעים (אנה כבר למדה מזמן כי
שלושה צבעים, בחתולים, יש רק לנקבות). וכשאנה מבחינה שלחתולה
שוב יש כרס משתפלת, היא לוחשת, נרגזת, במבטא צרפתי: "שוב
בהריון? יא מזדיינת!". ואז היא מרימה עיניה ומסמיקה, שמא מישהו
שמע. והחתולה, בתחושת אשמה, מפריחה כמה יללות מבויישות ופורשת
לדרכה, נזופה.
בפינת דיזנגוף נאנחת אנה-של-החתולים, לעתים קרובות, כאשר היא
נזכרת בהרשל'ה ובמסעדה שלו, שם הייתה מקבלת שאריות סטייקים
שהיו מספיקות אולי לכל חתולי העיר. הרשל'ה כבר מזמן אינו
עימנו, וככל הידוע הוא מחזיק מסעדת מאוד "אינית", שם למעלה,
ןמסייע לחתולי גן עדן לעלות במשקל. ואילו כאן, למטה, המסעדה
שהאכילה גנרלים אנגליים בימי המנדט וגנרלים ישראליים לאחר קום
המדינה. מסעדה זו הפכה ל"באזאר-בגדי-ספורט", עם דמויות
מיקי-מאוס.
בימי שישי בבוקר עוברת אנה עם קהל חתוליה את הרחוב כדי לקחת
מקומונים ללא תשלום בחנות  'פומפן', אצל אבא של אלכס. ליד
החנות היא עוצרת ואומרת לחתולים, בצרפתית, היא שפת-האם שלה,
לשבת ולהמתין. ואבא של אלכס יוצא ומוסר לה עיתונים מגולגלים
ואומר לה במאור פנים: "בונזו'ר מאדאם!". ומלווה את ברכתו
בתנועה, כאילו הסיר איזו מגבעת נעלמה. והוא, מן היחידים שעושה
לה כבוד. ואנה-של-החתולים נרגשת מדי שבוע מהמילה 'מאדאם',
ומתכופפת במין מחווה של קידה ומחייכת  בביישנות. ואז היא פונה
אל החתולים אומרת: "אלור!", והשיירה עושה דרכה עתה אל כיכר
המייסדים.
כאן, ליד מיכל האשפה היא מפזרת את תוכן השקיות, ותוך כך היא
מתבוננת אל הקומה השנייה, בבית  מספר אחד, שם שני סינים תולים
כביסה. ומדי פעם, שעה שהיא מתבוננת, אלכסונית, אל המרפסת,
עולות דמעות בעיניה.
והפרסי, מהחנות של התכשיטים, מחנה את מכוניתו בשעה זו, וכשהוא
רואה אותה הוא אומר לה: "אנה! באמת! לא הגיע הזמן לשכוח?"
ואנה-של-החתולים מוציאה ממחטה שהייתה תחובה לה מתחת לרצועת
השעון, כפי שהלכו צעירות  פעם, מוחה את הדמעות ואומרת לחתולים:
"פיט...פיט...פיט... ארוואר".