החברה כחברה - כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות
הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר
'מחוץ לגדר'?
ראשית נעשה סדר:
זה מתחיל בנורמה, שהיא קונצנזוס, או אמצע הדרך, וכשמישהו לא
נקלט שם הוא נדחה לשוליים, וכששם הוא לא מצליח למצוא מקום הוא
נזרק מחוץ לגדר, ונקרא חריג.
מבחינה זו ניתן למצוא שלוש דרגות ביחס לקונצנזוס;
א'. קונצנזוס.
ב'. שוליים.
ג', חריגות.
אז יש לנו שלושה מעגלים, האחד בתוך השני. המעגל הפנימי הוא
הקונצנזוס, מעגל הביניים הוא השוליים, והמעגל החיצוני הוא
החריגות.
ונראה שמאז תחילת המאה, השוליים התרחבו ונגסו הן בשולי אמצע
הדרך והן בשולי החריגות כך שאמצע הדרך הפך לצר יותר, ופחות
'פרה מקודשת'. ואף החריגות הפכה לצרה יותר אך לפחות ביזארית
וליותר מקובלת. וכך השוליים התרחבו (והם סוחפים אליהם המון
אנשים שהיו חריגים ומרובעים).  החריגות כבר אינה מוקצה מחמת
מיאוס, אלא היא כבר מוחזקת יותר בגדר שוליים. ואמצע הדרך נתפס
כפחות מקודש ויותר מנופח, מרובע ופחות בעניינים).
נראה כי אם פעם המרכז היה עצום והשוליים צרים והחריגות כמעט
שלא הייתה קיימת - הרי שכיום נראה כי המרכז מצטמצם ואילו
השוליים ותחום החריגות - מתרחבים על חשבונה.
יחד עם התרחבות השוליים על חשבון שני המעגלים שבצידיה, ישנה
במהלך השנים האחרונות תנועה מן השוליים והחריגות כלפי המרכז;
בתחילת המאה האמנות נעשתה מאוד אוונגרדית, כלומר יצאה מן
השוליים אל החוץ. למשל, הומוסקסואליות הייתה חריגה והיום היא
בשוליים. רפואה אלטרנטיבית הייתה פעם בשוליים, והיום היא יותר
באמצע. והרוחניות גם היא עברה מן השוליים האזוטריים למרכז
האופנתי. העידן החדש הגיע גם לניהול ולמעוזות שהיו שמורים עד
כה למרכז הממסדי.
אך יש מן הכזב בתחושה כי המרכז מצטמצם וכי השוליים מתרחבים,
(מתרחבים גם מכיוון החוץ, על ידי הצטרפות של החריגים אל
השוליים).
ניקח דוגמא אחת מני כמה ונתמקד בה; תחום הרוחניות. ובכן עד
לשנים האחרונות, כל רוחניות שלא הייתה מאוגדת בתחום של דתיות
ממסדית, הייתה נחשבת לשוליים, על גבול החריגות. היום הרוחניות
יושבת הרבה יותר קרוב למרכז. אך לכך היה מחיר כבד, מחיר
הוויתור על חלק נכבד מן האג'נדה המרדנית שלה. וכיום היא כבר לא
רוחניות שוליים, שהיא אנטיתיזה לחמרנות אמצע הדרך, הקוראת תגר
על המהות של חיי המרכז, אלא רוחניות שמעניקה לאנשי אמצע הדרך
גלימה מרהיבה עליה רקומים קישוטים רוחניים מקסימים. ומאחורי
הגלימה אותה בורגנות שטוחה ומבולבלת). וכך המעבר של הרוחניות
מן השוליים למרכז, אומר כי היא מוותרת על המהות של היותה
שוליים והופכת לשוליים של המהות שהיא הייתה אמורה לייצג.
המהות של הרוחניות (בהיותה עדיין בשוליים) הייתה בקריאת תגר על
מצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור
הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים, הפילוסופיה שלהם על מה
שקורה.
אך משוויתרה הרוחניות על עמדת השוליים שלה, לטובת מקום טוב
באמצע, היא ויתרה על ההבדל המהותי בינה ובין הכלכלה, הפוליטיקה
והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשמקלפים מעל מיליוני
שוחרי הרוחניות למיניהם: הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת
המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה,
מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי  וכו' - את
הכסות האזוטרית או המיסטית, נמצא שם את אותו מצב נפש ותודעה
ישן של הזעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה
שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחנות והסיסמאות ודרכי הגישה הן
אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.
וכך ניתן לחשוב כי אמצע הדרך (הקונצנזוס) נכנע ללחץ של המורדים
והשונים והוא נתן להם, (לשוליים) לחדור את הקונצנזוס וכך
השוליים התרחבו והמרכז הקונסנסואלי - נעשה צר יותר, ולא היא,
האמת היא שאמצע הדרך התרחב. ובזה שהיא הרשה לשוליים של העידן
החדש, הרפואה האלטרנטיבית לתפוס מקום ולהתבסס, - הוא בעצם לא
הצטמצם אלא התרחב, כי השוליים הם לא שוליים אמתיים, הקוראים
תגר באופן מהותי על הקונצנזוס, הם בעצם 'אמצע הדרך' שהתחפש
לשוליים חתרניים. אך הגברת היא אותה הגברת, אותה גישה של שימת
תוויות על המציאות, במקום לקלוט אותה כמות שהיא, לנצל אותה
באופן צרכני אוגואיסטי - במקום לחוות אותה אובייקטיבית מתוך
סובייקטיביות אינדווידואלית. השווה בין השוליים והמרכז עולה
בהרבה על השונה, במהות זה אותו הדבר; שניהם חיים על שקר עצמי
למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. בשניהם רווח
השכנוע העצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את
המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת
תודעה, לטאטא מחוץ לתזה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק -
ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות.
כך שכאמור, בכל אלה אין שום הבדל בין חסידי העידן החדש ובין
צועדי 'אמצע הדרך', כולם, מוליכים עצמם ואחרים שולל, וזאת בכדי
ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי - באושר.
ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה,
הרווחה ושינוי שיטת הממשל - יעשו זאת, וחסידי העידן החדש
בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר - אך זו
אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות - משהו שמשדר
שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של
העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך - לוקים
בעיוורון קשה, כי מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים לחיות חיים
קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם
החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים. גם אלה
וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא
רוצים שיווצר אצלהם - שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה
שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל.
מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל
משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות
שתביא את האושר הנכסף. ובזאת (ברמת המהות) אין הבדל ביניהם,
שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ההבדל הוא
רק בשם ובמי נחשב אמצע הדרך ומי שוליים, זה הכל.
המתודה השתכללה אמנם (אצל השוליים המתחזקים) אך מתחת למאמץ
ההיסטרי הזה להאמין שעכשיו הכל יהיה בסדר, המבוכה, היאוש וחוסר
האונים והעבדות לחולשות עצמיות - נותרו בעינם.
קו דמיון נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים
ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי
זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם
הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות -
מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית (
כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של
הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות
האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל
שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות
הקונפורמיות.
וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים
שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.
מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין, מכיון שהיכן שאמור
להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחוויה שלה בצורה
אותנטית - מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד - ביתר שאת.
ואילו האנטיתיזה לבינוניות הקיימת , מצויה דווקא בתוך התרבות
הנוכחית. רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה
אחת. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך
האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו באמצע הדרך הממסדי,
וזה נראה כעוד תורה מרכזית. ולא היא, כאן המרד טהור, אך הוא
מחופש לעוד תורה ממסדית. או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה
חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני
החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור,
בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות. מקומות
נוספים זה באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים
בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את
האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלה. הממסד מתייחס
לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית,
אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את
זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'.
וכך, אם מאחדים את המסרים של כמה יצירות אמנות, למשל של קפקא,
דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה,
יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן -
ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני
זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך כשהמסר מתמסמס בתוך
היצירה עצמה,  זה יוצא מטושטש. המסר החתרני נבלע במעשה היצירה.
אם היו מלקטים את כל המסרים של כל היצירות הללו למסה אחת, זה
היה חתרני להדהים, אך כשזה בתוך יצירה אחת ואין השוואה ביניהם
באמת המסר והמהות זה מסתדר עם איך שלמדנו להתיחס לאמנות; כאל
כמשהו אבסרטקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את
המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב
כזה היצירה כמסר בר משמעות - הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית,
מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ
לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת
הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש
או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של
העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים,
המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.
כלומר, האמנות  וההגות, הן  כיום בית הקברות הגדולים ביותר
לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים
יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' - אינם אלא בתי
חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין בהם כלום, אך הם נותנים הרגשה
טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.

בשתי הדרכים מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך.
בנשי המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, קניית
טכניקות - אפשר ורצוי לשנות. בשתי התרבויות שינוי והיכולת
ליצור שינוי עצמי היא בסיס לפילוסופיה שלהם. וכך השינוי גם
חוזר לחברי השוליים או המרחז להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או
הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.
לשון אחר, בשניהם השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה - מצד אחד.
והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר - מצד שני, הם
שיביאו למטרה הנכספת. אך כאמור, אין הבדל משמעותי בין השתיים.

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה
יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל
את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן
עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת.
שתיהם מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם
שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך - בוערים הדמונים - תשוקה,
פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. גם הרוחניות
הבורגנית, זו של העידן החדש מכחישה את כל הדברים שבוערים
בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם
קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים
קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון
והמוות.
הרוחניות של שוחרי העידן החדש היא לא מושא מאוויים, אלא יעד
בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים,
מוות וזיקנה.
הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם
חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד
ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום
ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

גבריאל רעם. מתוך: "ספר הלא הגדול" (בשלבי הוצאה לאור).