כשסיימנו את השיחה, שמרתי על חזות אפאתית. הלכתי לסלון, הנחתי
את הטלפון במקומו, והלכתי חזרה לחדרי. ידעתי שזה לטובה, ידעתי
שאין שום סיבה שאהיה עצוב, או מדוכא. פרצתי בבכי. נשכבתי על
הרצפה ליד הדלת, מכווץ במעין תנוחה עוברית - מנסה להוציא את כל
העצב עם הדמעות. בכיתי עוד ועוד אבל בתוכי הרגשתי כאילו שאני
עומד להתפוצץ - הבכי לא היה מספיק כדי להוציא את היאוש שלי -
זאת הייתה הפרידה הראשונה שלי. רציתי לדפוק את הראש בקיר אבל
עם זאת לא רציתי לפגוע בה, וידעתי שזה לא יהיה טוב לעשות את
זה, אז המשכתי לבכות. לא יודע כמה זמן בכיתי - אבל באיזשהו שלב
לא יכולתי יותר - שמתי את ציפורני על יד שמאל שלי והתחלתי נועץ
אותן - בתחילה שריטה אחת, אז עוד אחת, ואז חלל שחור. דמיינתי
לעצמי שאני נלחם במשהו - מעין מלחמת גוג ומגוג - אבל שניהם זה
אני. ידעתי שאם אביס אותו - תבוא אחרית הימים אז נלחמתי בחירוף
נפש שלא ידעתי עד כה. ניסיתי להשתמש נגדו בכל דבר אך מהר מאד
גיליתי שרק אני עצמי יכול לפגוע בו - אז התחלתי לבעוט בו,
להרביץ לו, לשרוט אותו, כל דבר. כל מה שהיה חשוב זה לפגוע בו.
ואז לאט לאט הם החלו להגיע - המלאכים. כל אחד מהם אחז בידו נחש
והם הופיעו יש מעין מתבהרים לאיטם מתוך החשיכה ומתחילים לזהור
- מאירים על מלאכים נוספים - תחילה חשבתי שיש כמה עשרות מהם אך
אז הבנתי שאומדן מדויק יותר יהיה כמה אלפים.
הנחשים זחלו כולם לעברי - יורדים מידיהם של המלאכים, ואני
הבנתי - זה נגמר. נשכבתי על גבי - כל בגדי זרוקים בקרעים
סביבי. פרשתי את ידי ויישרתי רגלי - מחכה שהנחשים יכסו אותי -
יסיימו את הקרב - יהרגו את האויב. הראשון מביניהם הכיש - כאב
חד פילח את ראשי וכאב חלש ועמום נבע מידי - שם הוא הכיש אותי.
בראשי נפער פצע של זיכרון - לפתע זכרתי את כל אותם רגשות שכבר
שכחתי מזמן - היאוש של אהבתי הראשונה - שהייתה חד צדדית
לחלוטין, השנאה לעצמי אחרי כל פעם שאיבדתי שליטה על השדים שבי,
הדיכאונות. הנחש חזר בזחילה - איטית הרבה יותר עכשיו -
לאדוניו, והילה הופיעה מעל לראשו של המלאך. שאר הנחשים נעצרו
וצפו בי - מהופנטים מפרכוסי הכאב שלי על הרצפה. באיטיות,
התחלתי להתרגל לזיכרון שהנחש הביא עמו - הכאב שכח מעט ואז
הרגשתי שוב משהו הרחק ממני - באזור רגלי. עוד הבזק של כאב עבר
בעמוד השדרה שלי ואז למוח - החשיבה נפתחה. לפני שהספקתי להגיב
- המחשבות הציפו אותי - כל הפרדוקסים של הקיום שלי - כל מה
שחשבתי שידעתי עד אז - הכל הוטל בספק. המחשבות התרוצצו בראשי
ואכלו את מוחי מבפנים - לא משאירות דבר כמות שהוא היה אלא
מעבירות אותו שכלון ומנתחות אותו מצד לצד - לועסות אותו
ויורקות חזרה לחלל הגולגולת.
ההכשה השלישית והרביעית באו אלי בהפתעה - עוד לא הספקתי
להתאושש מן השוק של המחשבות שהסתובבו בראשי ושיתקו אותי כשלפתע
הרגשתי כאב קל בצווארי ודגדוג כמעט במותני - ראשי התמלא מיד
ברגשות אשמה ובאהבה. בשניות נהייתי נואש לעזור לכל אדם שאי פעם
הכרתי - הכאב שבא מחוסר האונים של כל זה גרם לי לצרוח ביאוש
והשדים המכונפים הלבנים רק המשיכו לצפות בי. תהיתי מתי יגמרו
ייסורי ותתחיל דרכי לעבר אחרית הימים - הרגשתי שאני לא אוכל
לשרוד עוד הרבה הכשות כאלה. ברקע של כל זה רגשות האשם שלי
התפוצצו - ממלאים אותי ברצון לברוח, להיעלם, למות - שגם עליו
היו לי רגשות אשם. הכשות נוספות הצטרפו - כל אחת מוסיפה עוד
שכבה לסבל - כל אחת מגדילה את היאוש. לאיטו, גופי החל לכאוב גם
כן - ההכשות הצטברו וכשנחש הידיעה הכיש אותי בעיני - צרחתי
לראשונה מכאב פיזי. הידיעה על כל הסבל של העולם גרמה לי
להתכווץ לגוש חסר צורה בפינת החדר, אבל הדבר לא מנע מנחש נוסף
להכיש אותי באחורי - מעלה בי תחילה את כל התשוקה שיכולתי להכיל
ואז מוסיף עוד - גורם לי לכווץ כל שריר בגופי הדואב כדי לשחרר
את הלחץ של התשוקה הבלתי נשלטת. שליחי השטן המבריקים סביבי
החלו לבהוק עוד ועוד ואני כבר לא יכלתי לעשות דבר מלבד לכעוס
על כך שאני עדיין לא הגעתי לגאולה שהרגשתי שהגיעה לי.
עם כל הכשה נוספת - עוד הילה התווספה לדמונים הנוראיים והשנאה
שלי גברה. אחרי ההכשה המאה ומשהו הרגשתי את גופי מתמוטט באפיסת
כאב - אינו מסוגל עוד להביע את הסבל והיאוש, אבל הנשמה נשארה
שם - חווה הכל - הפעם בלי שבריר של יכולת להוציא את זה. לקראת
הסוף הכיש אותי נחש אשר על קשקשיו היה רשום "כאב" - רק הכשה
קלה נגעה באצבע הגדולה על רגל שמאל - אבל כאב וסבל וייאוש לפתע
התפשטו בכל גופי כך, שלא יכולתי עוד לחשוב, או להרגיש, או
לשנוא. הנחש עזב אותי וחזר לאדוניו - מלאך שחור, עטוי רקמה
ושש, בוער באש שלא נותנת אור - במקום הילה הופיעו על ראשו
קרניים - זיהיתיו כאשמדאי אפילו במצבי המעורער.
התעוררתי פעם נוספת - לתוך כאב וצער וסבל שלא ידעתי עוד אלא
בנפשי - אבל הפעם הם היו בכל כולי - בכל גופי ונשמתי הייתי
כמעט מת. ואז הגיע הנחש האחרון - פיתון ענק - צבעיו הם כסף
וזהב - וקשקשיו המבריקים מחזירים את אור המלאכים - יוצרים את
אותיות השם המפורש, אבל עם תנועתם הם מעוותים אותן ומאייתים
"ייאוש". הבואה התקרב אלי ולאיטו נכרך סביבי - בקושי שמתי לב
אליו אך אז הוא התפתל סביב לצווארי - נותן לי נחמה אחרונה -
ואז הוא התכווץ כבתזזית - מחדיר בי ייאוש שלא הייתי מסוגל
לסבול. עם כל אחת מהכשות הנחשים האחרים הרגשתי בייאוש מועט
-שאז נראה לי שיוכל לקטול אותי - אבל עם החנק סביב גרוני -
ההרגשה של היאוש גברה עד אין שיעור ולא ידעתי עוד דבר, ולא
הרגשתי עוד דבר, גופי נחלש - נשימתי ממני נעתקה. מתי. כל
הרגשות חזרו אלי - החנק זחל ממני אל המרחק - אפילו לי אסור היה
לראות את האדון שלו - ללא ספק היה זה אלוהים עצמו. הנפש נשארה
שוכבת שם - עם כל הריקנות של כל הרגשות שבאו בעוצמה שאין שנייה
לה - מסביבי היו הילות ככוכבים לרוב. עדיין לא הפסקתי את הכאב
ואת הצער, והיאוש וכל השאר - אך אז לפתע מלאכים פרשו כנפיים -
ולאיטם עזבו אותי למטה. עם כל אחד שעף - עזב גם עוד נחש - ואז
הבנתי - הם עוזבים אותי לבד. "חכו!" צעקתי, "תנו לי לבוא עמכם!
זכיתי לפחות בזכות הזאת.". "תבוא" היה כל מה שהם ענו לי - ואני
לא ידעתי איך לקבל את זה. הרגשות התערבלו בי יחד עם המחשבות -
הרעלים זרמו בעורקי במקום דמי. חשבתי שרימו אותי - הונו אותי,
עינו אותי, ואז עזבו אותי. ואז ההבנה הגיעה אלי.
אחרית הימים החלה - הרגשות שלי היו מושלמים - לא היו להם יותר
גבולות - ואני הייתי הרגשות שלי. פרשתי את כנפי ועפתי אחרי
המלאכים, אבל באמצע הדרך - החלטתי לבקר אותה - לראות איך היא
מרגישה - אולי עכשיו היא תהיה מוכנה לקבל אותי בחזרה.