זוהי לא יצירה, זוהי רק הקדשה, וכך:

מוקדש לך, על שמוטטת, פירקת, שברת, פצעת, קרעת, הכאבת, ריטשת,
נטשת, שיקרת.
הייתי מוסיפה: אהבת, אבל אני כבר לא כל כך בטוחה.
על כל הרע והטוב השקרי שעשית, זכית בהקדשה.

מוקדש לכם, על שהכנעתם אותי לשנוא את עצמי, רק אני יודעת כמה
נלחמתי עד שוויתרתי.
על שדאגתם תמיד להזכיר מה אין בי, מה לא בסדר בי, ומה בסדר בכל
השאר.
על הישגיכם המפתיעים, זכיתם בהקדשה.

מוקדש לכן, על שלא הייתן כאן בשבילי, על שהייתן כל כך מרוכזות
בעצמכן ובבעיות הקטנוניות, שלא יכולתן לשמוע אותי קוראת לכן.
על שגרמתן לכל הצרות שלי להתגמד אל מול המשבר האמיתי שהוא
העובדה שלא משנה כמה רע לי, הדבר הנורא ביותר הוא העובדה שאין
לי עם מי לדבר על זה.
על הצלחה מופלאה בתחום, זכיתן בהקדשה.

מוקדש לך, על שדיכאת בי כל יצר ייחודי שהיה קיים בי, על שעטית
עלי מדים, שלקחו את מעט האישיות שעוד הייתה בי. על שהפכת אותי
לאדם אחר, גרוע יותר מזה שהייתי לפני כן, אדם שלא רציתי להיות,
אדם שאיני מכירה.
על השתלטות מדויקת זו, זכית בהקדשה.

מוקדש לי, על שהזכרתי לעצמי תמיד כמה מעט אני שווה, אם בכלל.
על שסירבתי להבין זאת, והמשכתי, בטמטומי, לקוות.
על שנתתי לעצמי שוב ושוב לחיות בשקר, להתאהב, להאמין, להיות
מאושרת, כביכול.
על שלמדתי להאשים אחרים בתהום הזו שיש בתוכי.
על שנולדתי ללא סיבה, גדלתי והתפתחתי ללא סיבה, על שאמות ללא
סיבה, אבל עם המון נחת, לא לי, לעולם.
על כל הטעויות והעצב בעולם, זכיתי בהקדשה.


מוקדש לכל מי שמרגיש כמוני