לא נרדמתי לפני משחק העונה, ידעתי שכל השנה הזאת תלויה רק
במשחק הזה.
כל החבר'ה דיברו רק על המשחק כל היום. לא כולם השיגו כרטיסים,
אבל אני ידעתי שהמקום שלי במנוי שמור.

יצאנו 5 שעות לפני המשחק רק כדי לספוג אווירה, וזה בהחלט היה
שווה את זה - רבבות אנשים מילאו את האצטדיון והיה נראה כאילו
יש חשמל באוויר. חזיזים, פיצוצים, רימוני עשן, ועוד דברים לא
חוקיים עשו לנו שמח בזמן שהשחקנים מתאמנים על כר הדשא בחימום
שלפני המשחק.

"יא זבל, הלוואי ואני גם הייתי שם" - רונן אמר לי בקול מדוכא
דרך הפלאפון.
"אני אומר לך רונן, לא התרגשתי ככה כבר הרבה זמן" - זרעתי לו
עוד קצת מלח על הפצעים.
"יאללה אחי, תהנה במשחק, זו בטוח תהייה חוויה שלא תשכח." - הוא
אמר וניתק.

שעתיים לפני המשחק התחילו לנגן מוזיקת דאנס מחורבנת ברמקולים
של האצטדיון, ואני לא הבנתי איך בדיוק ה"דבר" הזה באמת נחשב
בתור משהו מוזיקלי.
פתאום דעכה מוזיקת הדאנס, ובמכה אחת, מוזיקה מזרחית. כל הערסים
השתוללו ביציעים כאילו הם בהופעה חיה. הם שרו עם השירים
ה"נפלאים" והיו שמחים עד הגג.
מה שכן, אני חייב לציין שלמרות שאני ל-א ס-ו-ב-ל מוזיקה
מזרחית, יש לזה מן... משהו... שמתאים לארוע כמו משחק כדורגל...
גם אותי זה הכניס לאווירה.

שעה לפני המשחק כבר הייתי על קוצים לגמרי. הייתי מת שיתחיל כבר
המשחק, ושנקרע אותם. כבר ראיתי איך אני יוצא מהאצטדיון בהרגשה
של שכרון חושים. המוזיקה המזרחית פיצצה לנו כבר את האוזניים,
ויכלתי כבר לדקלם את רוב השירים בעל-פה.

ואז הם עלו.
באותו רגע, הרגשתי צמרמורות בגוף, ראיתי את כל הקהל האדיר הזה
על הרגלים, את החזיזים מתפוצצים, את השוטרים שרצים לחפש מי
זורק את החזיזים, את האנשים שמסתובבים מסביב למגרש ואין לי
מושג מה הם עושים שם, את שלטי הפרסומות מתאמים את עצמם, את
השעון האלקטרוני שנדלק, ואת השחקנים שלנו.
ידעתי שזו הולכת להיות חוויה.

דקה 80 - זה בלא ספק המשחק הכי גרוע שראיתי בחיים שלי. כ-ל-ו-ם
לא היה פה. נראה לי שגם כל אנשי-החזיזים ביזבזו את המלאי שלהם
לפני המשחק. היה אפילו שקט באצטדיון! - "זה משחק העונה?! עדיף
היה כבר להשאר בבית מאשר לראות את הדבר המזויין הזה!" - צעקתי.


אני חושב שזה אפילו היה באותו הרגע שצעקתי, אבל מה שבטוח, לא
ציפיתי לזה.
"בעל מספר רכב 08-362-81 , נא לפנות מיד לאחד השוטרים שנמצא
ביציע" - שמעתי את קול הכרוז.
"מה?! אבל זה אני!" - הגבתי בהלם.
לא היה לי מושג מה זה אמור להיות, תמיד חניתי באותו מקום, אף
פעם לא היו לי בעיות שם, מה קורה פה?!
פילסתי לי דרך בין כל אלפי האנשים ביציע לעבר היציאה. תפסתי את
השוטר הראשון שראיתי.
"היי שוטר, תגיד, מה הכרוז רוצה ממני?"
"הא, אתה בעל הרכב?" - הוא שאל במבט מודאג.
"כן..." - עניתי בחשש.
"טוב... בוא איתי לרכב".

אני חושב שהדבר היחידי שהפורצים השאירו היה את המכסה מנוע.
אפילו את הגלגלים המחורבנים הם לקחו!!
הייתי בשוק טוטאלי. כבר לא היה לי בכלל אכפת מהמשחק. שכחתי
שאני בכלל הגעתי הנה לראות משחק כדורגל.
אז ככה ישבתי, על הרצפה, תופס את הפנים שלי, ירדו לי דמעות
מהעיניים, בכיתי כמו ילד קטן, הרגשתי כאילו הלב שלי נפל לי. כל
כך הרבה עברתי עם המכונית הזאת. כל כך הרבה חוויות... איך
אהבתי את הגרוטאה הזאת.
המשכתי לבכות ככה כמה דקות, פתאום שמעתי "ישששששששששש!!!!!"
אדיר מאחוריי.
הסתכלתי אחורה וראיתי את האוהדים משתוללים משמחה. - דקה 90,
1:0 לנו.
דקה אחר כך שמעתי עוד צרחות של "יששששששש!!" אדירות. זה נגמר.
1:0 , עשינו את זה.
אנשים יצאו מהאצטדיון בריקודים, זרים מתחבקים אחד עם השני, ורק
אני, עם הדמעות בעיניים, בוכה על המכונית שלי.

רונן התקשר אלי אחרי כמה דקות.
"יא אלוהים!!! איזה סוף מדהים!! אני כל כך מקנא בך שהיית שם!!"
- הוא השתולל בטלפון.
"הא..כן." - עניתי בדיכאון.
"תגיד! מה עשית כשנכנס הגול??" - הוא שאל בהתלהבות.
"בכיתי רונן... בכיתי."