הן נגמרו, התייבשו, התאדו, אחת אחת, מלוכלכות.
בפרידה כואבת, הן זולגות, עוד כמה נעלמות, בריב קטן, מספר
מצומצם מתאדה באוויר המזוהם, בריב גדול, מספר גדול יותר שלהן
הולך, בבדידות, הן זולגות, הכי הרבה, בודד להן, זולגות אט אט
לאורך הלחי ומגיעות עד הצאוור, בדידות מכאיבה, שתיקה מצמררת,
אין מה לעשות נגדן, להן אי אפשר לשקר, עליהן אי אפשר לעבוד, הן
תמיד באות בסוף, במוקדם או במאוחר הן יתקיפו, בלי התראה
מוקדמת, בלי מילים, רק שתיקה, שתיקה מצמררת ובודדה.
הדמעות הללו, שזולגות לאורך הלחי, באות מדי יום ביומו, אולי
מדלגות על יום מסוים, אך חוזרת כפליים ביום שאחריו ואחריו, הן
כל כך מכאיבות, הן אי פעם יפסיקו? הן יעלמו לתקופה ארוכה? אולי
הן בסופו של דבר יגמרו? יכול להיות? אוי מרוב שהן באות כל
הזמן, הן יעלמו?
אומרים שהן עושות טוב לנשמה, אבל לי הן רק מחמירות, אלו דמעות
של בדידות, נפש בודדה שרק בוכה, ולעולם לא מפסיקה, תמיד תמיד
בוכה, ואולי לעולם לא תפסיק, תמיד תישאר בקירבה, אף ברגע
מאושר, תארוב בפינה, מחכה לבדידות האיומה, שתמיד מגיעה, בלי
שום התראה מוקדמת, בלי מילים מיותרות.
אני לעולם לא מצליחה, ותמיד מנסה, מנסה לקום, לנגב את הדמעה,
אבל תמיד באה אחת אחריה, הדמעה לא בודדה, יש לה הרבה חברות
וחברים, היא מוקפת בדמעות, שדומות לה, הן כולם מלוכלכות,
מגעילות, דמעות של בדידות, שלעולם לא ילכו.
או בעצם, הן הלכו, אין דמעות יותר בעיני, הן התאדו, אך הבדידות
נשארה, בנפש זקנה, שהזילה כל כך הרבה דמעות, שלבסוף נגמרו,
התאדו, המלוכלכות ההן, היא בוכה בפנים, תמיד עצובה, עיניים של
בכי, אדומות, עצובות, משפילות מבטים בעולם זר ומנוכר, הדמעות
השאירו את חותמן לעד, גם אם הן הלכו, הן תמיד נשארות, בנפש,
כמו כתם שלא ירד מחולצה מוכתמת, הן נשארות לעד. |