האורלוגין של סבתא צילצל פעם שלושה עשר צילצולים.
ביום שעברנו דירה, הסבלים דפקו בדלת מוקדם בבוקר. הכל היה מוכן
וארוז עבורם. הם פלטו מין "בוקר טוב" כזה סתמי ובלתי מחייב
ומיד החלו בהעמסת הקרטונים. שניהם היו בעלי קומה דומה ולשניהם
הרבה שיני-זהב בפה.
כל חיינו היו ארוזים בקרטונים. כל הדברים הקטנים שאספנו במשך
השנים.
המקרר לא היווה עבורם בעיה וכך גם שאר הרהיטים הכבדים. ללא מלה
וללא אנחה, פינו את הדירה. דברים שצברנו כל חיינו נבלעו ללא
סנטימנטים אל תוך המעלית ונעלמו בדרכם אל המשאית שהובילה אותם
לכתבתנו החדשה.
"משונה!", אמרה אימא, "במשך חודשים חיפשנו בית, וכשמצאנו מה
שרצינו, אנחנו עצובים. אנחנו לא שמחים לעזוב את הדירה הישנה".
אבא עמד במטבח ושתה כוס תה אחרונה בספל פלסטיק חד-פעמי, כי כל
הכלים כבר נארזו בקרטונים. תוך זמן קצר נותרה הדירה ריקה.
קולותינו הדהדו בין הקירות. אבא עשה סיבוב אחרון והבחין בעציץ
שנשכח במרפסת. אימא עברה בין החדרים, נפרדת מהם בעיניים
דומעות..
סבתא, שהתגוררה  אצלנו מאז  נפטר סבא, טופפה בנעלי-בית מחדר
לחדר כשהיא מאמצת אל ליבה את שעון המטוטלת הישן. אחותי, דליה,
הייתה הולכת אחרי המבוגרים כשהיא גוררת עימה את הדובון הבלוי
שלה.
השעון של סבתא השמיע מדי פעם דינדון של המטוטלת והדינדון נשמע
רם וחזק מהרגיל בין הכתלים הערומים.
לבסוף, יצאנו אל הפרוזדור, אל המעלית. דלתות הדירות הסמוכות
היו פתוחות. כל השכנים עמדו והתבוננו בנו. נפרדנו מכולם כאילו
אנו מהגרים לארץ אחרת.
"בסך הכל", אמר אבא, "אנחנו עוברים לדירה במרחק חמש מאות מטר
מכאן, אז מה כל ההתרגשות?".
נכנסנו למעלית ואבא שלח ידו ללחוץ על הכפתור ואז נזעקה סבתא
שהיא שכחה משהו. פתחנו את דלת המעלית וסבתא, עם האורלוגין
הכבד, גררה רגליה אל המשקוף, הושיטה ידה ונשקה למזוזה.
"נו! ועכשיו אפשר כבר לזוז?!", שאל אבא בקוצר רוח. למטה, בחצר,
עמדו הסבלים לסיים את העמסת חפצינו על המשאית. אבא רשם לנהג את
הכתובת של הדירה החדשה ואז התכנסנו אל תוך המכונית שלנו ונסענו
אל הרחוב שמעתה יהיה הרחוב "שלנו". בדרך, בכל עצירה, השמיע
האורלוגין של סבתא, צילצול. אימא שאלה אם לא כדאי להשכיב אותו
כדי שלא יתקלקל. סבתא היטתה אותו על זרועותיה כמו שמחזיקים
תינוק או בובה ואמרה: "השעון הזה הוא מזכרת חיה מיאצק (כך היא
קראה לסבא) אתם שומעים? לא סתם מזכרת, אלא מזכרת חיה!".
ביתנו החדש הזכיר מעט את הבית הישן. הקירות היו בינתיים
חשופים, אולם תוך ימים ספורים לבשה הדירה צורה משלה. השטיחים
נפרשו, התמונות ניתלו והרהיטים מצאו את מקומם.
אמנם, הרגלינו הקבועים היקשו עלינו מעט, אבל, אט אט הסתגלנו.
בדירתנו הקודמת ידעתי להושיט ידי בחושך ולמצוא את כפתור החשמל.
ואילו כאן, היה עלי לגשש בחשיכה. אימא לא זכרה תחילה היכן
מונחים התבלינים במטבח ולא פעם הייתה מחפשת את הגפרורים כדי
להדליק את הגז. כעבור זמן מה נכנסו החיים לשגרה.
רק סבתא התקשתה להסתגל. ויותר מכך, השעון, אותו אורלוגין ישן
שהותיר לה סבא, סרב בעקשנות לבצע את תפקידו, כלומר, לטלטל את
המטוטלת בקצב ולצלצל בכל שעה את מספר הצלצולים הראוי.
אבא מתח את הקפיץ וסבתא עזרה למטוטלת להתחיל את דרכה בבית
החדש. אולם, בעקשנות לא מובנת סרב השעון לפעול. אבא אמר שיש
צורך להוסיף משקל למטוטלת. אני נידבתי לטובת העניין מסטיק
משומש, בעזרתו הדבקנו מטבע על המטוטלת כדי להוסיף כובד.
המטוטלת התנדנדה בקצב לא אחיד וסבתא אמרה שהיא אינה מתנדנדת
בקצב אלא בעצב. ואז השעון הקיש בעצלתיים שתי נקישות אם כי השעה
הייתה ארבע ורבע אחרי הצהריים, ואז נעצר ולא הואילו כל מאמצי
השכנוע של סבתא ואבא. השעון נותר אדיש.
רגילים היינו, בדירתנו הישנה, למנות מבלי משים את הצילצולים
ואילו כאן, הדבר היה חסר לנו. במיוחד חסרו
הצילצולים בלילות. רק עתה חשנו בחסרונם.
אמא אמרה בשעת ארוחת הבוקר, שלוח הזמנים שלה משתבש לחלוטין.
בדירה הישנה הייתה מתעוררת כל בוקר לשמע ששת הצילצולים והייתה
ממתינה, ערה למחצה, לצילצול היחיד של השעה שש ושלושים. והנה
עתה, הבוקר "מתמרח" לה, לדבריה.
הזמן עשה את שלו. התרגלנו לדירתנו החדשה. למדנו להכיר את
הסביבה והשכנים. רק השעון עמד בסירובו. הדבר היסב לסבתא צער
רב. אבא, שלא יכול היה לראות בצערה, נטל את השעון לתיקון אצל
השען. לאחר מספר ימים הביא אותו חזרה ואמר לסבתא: "השען אומר
שהשעון תקין!".
תלינו אותו על הוו המיועד לכך בקיר. אבא מתח באמצעות המפתח, את
קפיצי השעון, היכה קלות במטוטלת ואמר: "הנה! זהו! עכשיו הוא
כבר יילך!" ואמנם, המטוטלת החלה להתנודד בקצב וכולנו מחאנו כף
ונשמנו לרווחה.
בחצות הלילה מתחלף כידוע התאריך והנה עתה, משנדמו שנים-עשר
הצילצולים של חצות, נאנחה סבתא אנחה גדולה.
"מה קרה, סבתא?", שאלתי בדאגה.
"לא קרה דבר...", משכה סבתא את תשובתה. היא קמה מכורסתה
והתיישבה לידי על המיטה, ליטפה את ראשי ואמרה בקול שקט:
"כרגע... כרגע התחיל יום שישי וכרגע התחלף גם התאריך. תדע
לך... שעכשיו יום שישי והתאריך הוא השלושה עשר לחודש..." אמרה
ולא הוסיפה. וכך ישבה והמשיכה ללטף את ראשי. עצמתי את עיני
והתמכרתי לליטוף.
"עכשיו, סבתא, השעון יצלצל צלצול אחד כאשר השעה תהיה שתים-עשרה
ושלושים, וכעבור חצי שעה הוא שוב יצלצל צלצול אחד כאשר השעה
תהיה אחת, ושוב..."
מלמלתי על סף תרדמה, "ושוב הוא יצלצל צלצול אחד כשהשעה תהיה
אחת ושלושים". לאחר הרהור אמרתי: "שמתי לב, סבתא, שהשעון שכח
עד עכשיו לצלצל את הצלצול היחיד של חצאי השעות".
"לא...", אמרה סבתא, "היום זה משהו מיוחד.",  לאחר שתיקה קלה
הוסיפה: "בחוץ לארץ, היה בכל בית אורלוגין והחיים התנהלו לפי
הצלצולים שלו. אני זוכרת שבכל ערב שבת, לפני הדלקת הנרות, היה
אבא שלי עליו השלום, עולה על כיסא ובמפתח מיוחד מותח את קפיצי
האורלוגין. פעם הוא סיפר לי שה"בעל-שם טוב" הצדיק, היו לו בבית
שני שעונים מול מיטתו והוא היה אומר לחסידיו שכאשר שניהם יעמדו
מלכת, יגיע זמנו ללכת לעולמו. לעת זקנתו, כאשר שכב חולה,
התאמצו חסידיו להסתיר מעיניו את השעונים. אולם, כאשר ניבא
כן היה.
שני השעונים עמדו מלכת והבעל-שם-טוב השיב את נשמתו...אבא שלי
היה אומר אחרת: הוא אמר שכאשר שני השעונים ייראו אותה השעה, זה
יהיה משהו היסטורי כי לא יתכן שאצל יהודים תהיה הסכמה אפילו על
השעה...".
עבר זמן ואז שמעתי מתוך נמנום את הצלצול של השעה שתים-עשרה
ושלושים.
התעוררתי.
"שמעת, סבתא? זה היה רק צלצול אחד!", אמרתי בנימת ניצחון.
סבתא המשיכה ללטף את ראשי. נרדמתי. אחר כך התעוררתי שוב
כשהשעון השמיע צלצול אחד.
"את רואה, סבתא!?", אמרתי, אולם המלים קפאו על שפתי כי השעון
צלצל צלצול נוסף... ואחריו עוד אחד ועוד אחד וכך ספרתי בעיניים
עצומות את הצלצולים.
ידעתי כי השעה היא אחת אחר חצות אבל השעון חשב כנראה אחרת
והמשיך לצלצל.
ספרתי בדממה:... שמונה, תשעה... עשרה... אחד-עשר...
שנים-עשר... ולאחר היסוס של שניה, נוסף צלצול חזק יותר. זה היה
הצלצול השלושה-עשר....
פקחתי את עיני. סבתא ישבה זקופה וחיוך על פניה.
"זהו!", אמרה. ואז השעון השתתק. המטוטלת נעצרה ונותר בבית רק
הד הצלצול השלושה עשר. סבתא קמה, עברה אל הכורסא ועצמה את
עיניה. גם אני עצמתי את עיני.
 ההלוויה של סבתא נערכה למחרת. קהל גדול השתתף בה ונישאו
נאומים והספדים.
אני הייתי מנותק לחלוטין מהמתרחש. ריחפתי בעולם שבו לעננים
צורת אורלוגין וביניהם נשמעים הדינדונים של המטוטלת ושלושה עשר
צלצולים שבים ומצטלצלים במחזורים.
וביום השלושים למותה של סבתא, התכנסה המשפחה בבית העלמין
לאזכרה. מצבת השייש החומה על קברה, היתה בתבנית אורלוגין או
אולי רק הדמיון מתעתע בי?
ולפני עיני הדומעות ריצדה הכתובת, או רק נדמה לי: "פה טמונה
שנפטרה עם הצלצול השלושה-עשר ביום שישי בשלושה עשר
לחודש".