"שלום גוסטין,
 הצטערתי מאוד לשמוע על התאונה שעברת ואני מאחל לך החלמה
מהירה. ההזמנה שלי עומדת בעינה. ואני מצפה לביקור שלך אצלי,
בקיץ.
בינתיים, אני שולח לך תיאור מילולי של ירושלים, כפי שביקשת,
לצורך כתיבת היצירה. אין לי מושג איך אתה הופך את המילים
למנגינות מופלאות כאלה.
 אני מצרף כאן גם תצלום של הנוף אותו אני מתאר במכתב. צילמתי
אותו ממלון "אריאל" הנמצא מדרום מערב לירושלים העתיקה. הנוף
כאן מדהים.
היו לי ספקות וחששות, אבל מרגע שהתיישבתי במרפסת, המילים זרמו
בכוח עצמן:
 מחלון החדר, נראתה ירושלים בתבנית קשת. שוליה השמאליים, בצד
מערב, בשער יפו. ומשם גלש קוו הרקיע ונשבר על החומה. חלק מהקו
הוסתר על ידי המבנה הנאה של כנסיית הדורמיציון ושב אל החומה.
משם הוא מתרחק אל הר-הצופים.
והמבט מרחף על המורד עם מלון "הייאט" המדורג, המשתלב בהר.
והקו עולה על חודה של אוגוסטה וויקטוריה ויורד ימינה, מזרחה,
אל ההבהקים הזהובים של כיפת מסגד עומר, כיפות הבצל סמוך להר
הזיתים, הקשתות של מלון האינטר-קונטיננטל. והמצבות במורד הר
הזיתים הדומות לאבני דומינו, נטושות ללא סדר.
והמכוניות בנוף מטפסות, זערוריות, בנתיבים קבועים: שמאלה אל
שער יפו, ימינה אל הר ציון. וברקע, במזרח, הן נושפות ומתאמצות
בצלע הר הזיתים. ובניגוד לתכונה המכנית הזו, מטפס לו בקדמת
התמונה, חמור, על דרך לבנה העולה מגיא בן הינום. על גבו הוא
נושא ערבי שמנמן, לבוש בשחור, וראשו עטוף כאפיה לבנה. והחמור
ורוכבו עולים בהתמדה במעלה ההר, וכל גודלם כנקודה בשמש הזוהרת.
ואף כי ברור שהם בתנועה, אין הדבר ניכר כלל. והנה דבר מוזר: אם
תתבונן בטורי המכוניות, לא תוכל להבחין בפרטיהן ואילו תמונת
הרוכב וחמורו, למרות מימדיהם המיניאטוריים, תוויה ברורים
וחדים, עד כי ניתן לראות כי האיש מגרש בידו השמאלית את הזבובים
ובימנית אוחז בחבל המוביל את החמור. ועוד אפשר להבחין כי מתוך
שעמום הוא מנדנד את רגליו אנה ואנה תוך הרכיבה. והצל המתלווה
אליהם, נראה כבבואה תאומה.
ולמטה, בוואדי, עולה עשן לבן ממדורת ענפים סמויה מן העיין
והעשן מסתלסל לסירוגין כאיתות של אינדיאנים.
ועל כל הפנורמה הרחבה רובצת דממה. עד, עד שנשמעים דנדוני
פעמוני הכנסיות. ויותר לא הייתה דממה, כי התנחשל כאן מאבק ללא
פשרה: כל כנסיה שואפת לצלצל ראשונה, כדי שהשומעים יאמרו: "הנה
צלצולי הכנסייה הפראנציסקאנית, בדיוק בשעה המתאימה. הבה נכוון
לפי הצלצול את שעונינו!".
אך גם הכנסיה הארמנית וכן שאר חברותיה,  שותפות למרוץ זה.
ונראה כי מפעילי הפעמונים עומדים עם סטופר ביד ומושכים בחבלי
הפעמונים, שניה אחת לפני השעה. ומאידך, לא יעלה על הדעת לצלצל
מוקדם מדי, שאז יאבד האמון בפעמון הכנסיה. הבעיה אם כך, גם
להקדים וגם לדייק.
 והמלחמה העקרה הזו, וודאי נמשכת שנים. וקהל השומעים אינו
מתייחס כלל לצלצולים. אולי היה לדברים ערך במאה הקודמת. כאשר
שעונים לא היו נפוצים. מצד שני, יתכן שבאותה תקופה לא הייתה
כלל חשיבות לדיוק. היום, בזמן הדיגיטאלי, שוב אין משמעות
לצלצול. זמנו של הפעמון הוא שעה. ואילו הזמן הדיגיטאלי מחולק
לשניות וחלקיהן.
בניגוד למאבק החרישי בין הפעמונים, נשמעות קריאות המואזינים
מן המסגדים, שאננות, ללא תחרות. אלה, עתותיהם בידם, כיאות
לתושבי הארץ מדורי דורות, היודעים כי היום מתחלק לפי הטמפרטורה
ולא לפי שעון מכני. אין הם מטרידים בלילות את העמלים ואילו את
היום הם מחלקים לחמישה חלקים, בצורה לא מחייבת ולא דיגיטאלית.
חמש פעמים ביום הם קוראים לתפילה, אולם המאמינים אינם נזקקים
לתזכורת זו, שהרי המסורת מתירה להם לוותר על תפילה בציבור. וכך
נוכל לראות ערבי כורע בתפילה בקצה שדהו או בשולי הדרך, לאו
דווקא בשעה שנקבעה על ידי המואזין במסגד. והוא סמוך ובטוח
שתפילתו תגיע ליעדה גם ממקום זה וגם במועד זה.
ויהודים אינם שותפים כלל לכל העיסוק המוסיקאלי בזמן, מלבד
אולי, ב"ימים הנוראים", בהם רב-שולם, בשכונת מאה שערים
וחכם-אלפאסי במחנה-יהודה, חוזרים כל אחד במבטאו הוא, על
הניגון: "ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא!".
ואותו קוו רקיע של ירושלים, יש בו מן הקביעות ומן הארעיות.
מצד אחד אין הוא משתנה ומאידך, הוא משתנה כל הזמן. בבוקר, טרם
זריחה, הכל שקוע בציפיית תנומה ורק תו הרכס המזרחי מואר.
ומשתעלה השמש מעט, מתחילים זהרורי כסף וזהב מכיפות מסגד עומר
ומסגד אל-אקצה, לרצד באור. אליהם מצטרפים חלונות מקושתים
ממקומות שונים, עוד ועוד וכולם שותפים לפולחן האור. וכל כתמי
האור הללו, בתוך העמק המוצל, אינם אלא כנצנוצים שעל גלי שלוחות
ההרים הקפואים עדיין בחשכה הדהויה.
לקראת הצהרים, השמש מוצאת את מקומה מעל ארמון-הנציב. ואז, בין
שאר עיסוקיה, היא חוצה את ההרים, העמקים והמבנים לשניים, בצורה
פסקנית: מחצית מוארת ומחצית מוצלת. כהה ובהיר. ומשעה זו של
צהרים ואילך, מתרחש תהליך של ריכוך וערפול. ים האור מסתער על
העיר להציפה, אך הצללים הנחבאים בין הסמטאות והחומות, החצרות
וצידי הבתים - מגיחים, מתגברים בעקביות ומשליטים את הערפל,
הכובש את האור ומתאחה עמו בהתמדה. ולעת ערב כבר שרוי כל היקום
בתערובת של אור וחושך ותכלת כהה, עד כי לבסוף תש כוחה של השמש.
אמנם היא מצליחה, בהסתערות מחודשת, להאיר את ראשי הצריחים
והמסגדים ואפילו לכבוש פה ושם חלון מערבי, אך  ברור כי הדבר
נעשה תוך נסיגה וויתור.
ואמנם, לאחר עת קצרה, אוספת השמש את גייסותיה ואלה מתכנסים תחת
כנפיה, ויחד הם מתחמקים מערבה, כדי לאגור כוח למתקפה מחודשת
בבוקר הבא .וכך הדברים מתנהלים לאורך כל הקיץ.
 בסתיו ובחורף מתמתן המאבק השוצף בין האור לחושך והקצב משתנה.
האור והחושך בעונות אלה מסתחררים במחול איטי, משתלבים זה בזה,
ומפריחים מעקביהם עננים וערפל. ואין אור מוחלט ואין חושך
מוחלט, אלא תערובת של צעיפים רכים המתבדרים עם הרוחות. והשמש
שולחת קרניים החורכות נקבים בעננים. אולם המעבר בענן מרכך את
האור.
וההרים מנתבים רוחות לפיזור הערפילים. והבתים והחומות עומדים
נייטרליים ואינם מסייעים לצד מן היריבים. גם צלצול הפעמונים
מתעמעם, וצלילים, שהיו בקיץ קצובים וחדים, עתה, בחורף, הם
חולפים דרך פלומות הערפל, נספגים בהן, ונושרים. והאור והחושך
מסתחררים במחול איטי ההולך ומתגבר וחוזר סביב עצמו במין בולרו
מתעצם, ופעם ייראו פניו של זה ופעם יתגלו פניו של השני. ובכל
בוקר מתחיל מחול הבולרו הזה לסחרר את הנוף מאיטיות קצובה אל
קרשצ'נדו מתפוצץ בצהרים, וגולש שוב לאיטו אל החידלון של הערב.
ובערב רבוצה ירושלים על שכונותיה ורבעיה על מורדות ההרים. בקיץ
תשושה ובחורף מכווצת ולעתים מחותלת שלגים.
בין השותפים לגוונים ולקולות, לא נגרע גם חלקן של שתי משפחות
עורבים. משפחה אחת מקננת בכוך מעל שער שכם. עופות אלה, צבעם
היה אפור ורק כנפיהם שחורות והם מחקים את לבושם של החאג' ים
הפוסעים בוקר בוקר, דרך השער אל עבר המסגדים, בהר הבית. חאג'
ים אלה, לבושם גלימה אפורה ועל כתפיהם גלימה שחורה.
למשפחה השניה קירבה יתרה אל רוח הקודש ולכן איוו להם למשכן את
גגה של כנסיית הקבר, והם מחקים את הכמרים של אותה כנסיה: צבעם
שחור לחלוטין. גם דרך הילוכם מזכירה את הכמרים, בלבושם השחור,
המהלכים בקצב מדוד, בידיים שלובות אחרי גבם.
ושתי המשפחות אינן מתערבות זו בזו, כפי שאנשי הדת, נשואי
החיקוי, אינם מוצאים לשון משותפת ביניהם. אמנם הכמרים והחאג'
ים נפגשים בשוק הירקות, שם הם עורכים את קניותיהם. אך הם
מתעלמים בהפגנתיות זה מזה.
גם העורבים נזקקים לשוק הירקות ואם אנשי הדת נתקלים זה בזה
בעולמות התחתונים, הרי העורבים נפגשים בעולם של מעלה, על גג
השוק, שם מאכסנים הירקנים את ארגזי הפרי והירק. העורבים
השחורים, משלבים כנפיים בחשיבות אחרי גבם ומהדסים בינות
לארגזים, פוקחים עיין על ענבי הסולטנינה המתבקעים מרוב עסיס,
או על האפרסקים המשנים את צבעם בהתאם לאזורי הגידול. העורבים
האפורים אף הם משגיחים על הפירות. זה בודק תאנה ירוקה, תפוחה,
אם אין היא מתולעת ואחר משווה במקצועיות את טעמו של אבטיח
הגליל מול אבטיחי הערבה ושניהם יחד מסכימים כי אין כמו הבננות
של יריחו.
 גם בעולם של מטה וגם על הגג, בעולם של מעלה, קיימת חשדנות
כלפי הפירות המודרניים. לכן, כאשר מגיעים לראשונה פירות חדשים
כגון: ליצ'י, פאסיפלורה ואחרים, מבקשים הקונים לטעום את הפרי
המוזר, וכך מממנים הסוחרים את ה"טעימות" הללו. גם העורבים, על
הגג, עוסקים בטעימה חשדנית. אלא, שפירות יש מעט ועורבים יש
הרבה, וכך, כל עורב טועם והפרי נפגם.
אותם עורבים, הן האפורים והן השחורים, אף הם משתלבים בתמונה
וצלליותיהם בולטות על קוו הרקיע של ירושלים, בכתמים כהים
מרחפים בשמיים או מקרטעים על החומה. ובחורף מושלג הם מחיים את
שולי החומה. ואולם קולותיהם וקריאותיהם עומדים בניגוד גמור
לצלילי פעמוני הכנסיות ולנעימות המואזינים במסגדים. לאלה, יש
מקצב ואילו קריאות העורבים אקראיות, חדות וצורמות ופורמות את
האוויר ללא סדר ויש השומעים בהן בשורת רע.
 תערובת האור והצללים בשעת אחר הצהרים יצרה גוון חלבי בשמיים.
ענן אחד, לבן, בודד, שט לו מעל הגבעה הצרפתית בהיסוס אנה ואנה
עד שהתנתק מהרהוריו והגיע להחלטה לנוע מזרחה ללינת לילה מעל
לבקעה.
 המואזין במסגד עומר התכונן לקרוא את המאמינים לתפילת היום
החמישית, האחרונה. וכבר נשמעו פצפוצים חשמליים מהרמקולים
הפזורים בהר-הבית. העורבים האפורים ריחפו בלהקה מעל שער שכם
כשהצעירים מנצלים את עייפות ההורים ומרשים לעצמם השתוללות
ילדותית.  העורבים השחורים, על כנסית הקבר, פקחו עליהם עיין
זהירה מרחוק. הם, הרציניים, לא יתירו לעצמם מעשי משובה ולכן
עמדו על הכרכובים של גג הכנסייה והמתינו לצלצולי הפעמונים,
צלצול שיסמן להם כי הגיע הזמן להיערך לשינה. מדי פעם עמד מי
מהם ומתח את רגלו אחורה, אולם, כיוון שאין זה מעשה נימוסי,
מיהר לחפות על הרגל בכנפו. אחרים עסקו בפיהוקים מתמשכים עם
המקור נטוי כלפי מעלה ויש שטיפלו בסידור חליפת הנוצות שנתפרעה
במהלך היום.
ההמתנה הורגשה באוויר. מפעילי הפעמונים עמדו מתוחים, מתבוננים
בקוצר רוח בשעוניהם כרצים הממתינים במסלול לנפצוץ הירי שישחרר
אותם מהמתח ויאפשר מעבר מקיפאון אל מרוץ משולח. מגוש שרירים
ועצבים עצור, כמיתר שבקשת, אל התאוצה האצורה בתוכם. וגם האור
והחושך התגלגלו זה בתוך זה, במאבק היומיומי המתרחש במשך היום
ומתעצם לקראת הערב. והחומה והסמטאות שחלקן המזרחי כבר נכבש על
ידי החשיכה, אף הן המתינו לגמר המאבק. וכך עמדה ירושלים
והמתינה להכרזת הלילה. והמתינו הכמרים ליד חבלי הפעמונים
והמתינו העורבים.
ורק הערבים המוסלמים מילאו חלק מהסמטאות והשערים בדרכם לתפילה
ולא חשו את ההמתנה. ואז, בכנסיה כלשהי, לא עמד הכומר במתח. ידו
משכה בחבל ודנדון פעמונים החל להציף את האוויר ובעקבותיו נחפזו
שאר הכנסיות, וגם המואזין, בהר הבית, תרם את חלקו למנגינה
הכללית בסלסולי התפילה.
והעורבים נאנחו אנחת רווחה והחלו לעצום עיניהם לקראת השינה.
 וממש באותה שניה שבין אור לחושך, פרץ הבהק אור עצום מעל שער
שכם, כעין הבזק של צילום, אולם חזק פי מאה ומיד אחריו התגלגל
רעם פיצוץ אדיר והשמש כבתה, כי הגיע המועד. והערבים בסמטאות
נעלמו כרוחות רפאים וחשכה ירדה באחת על העיר.
 ואחרי רגע הדממה, התמלאו כל הדרכים האפלות בהבהובים כחולים
ואדומים של ניידות ואמבולנסים הנעים כולם לעבר שער שכם.
והעורבים המבוהלים התערבבו זה בזה במעוף מטורף בשמיים, מעל
לצריחים. שחורים ואפורים בערבוביה מצעקת באפילה.

זוהי ירושלים שראיתי ממרפסת מלון "אריאל".
כשתגמור לחבר את היצירה, שלח לי קסטה.
שלך בידידות
                                                           
                                                           
                                 -------------