בוא נתחיל ונבהיר כמה דברים מההתחלה. אני רואה דווקא את גיל 26
כגיל המשבר הגדול בחיי הצעירים. אולי כי איני מכיר גילאים
גדולים יותר, אך היות ויש לי זכרון מעולה, ואני זוכר היטב איך
כל גיל השפיע עליי עד כה, אני יכול לבשר לעולם כולו, שגיל 26
זה חרא גיל!
נכון שיש אנשים שגיל זה רק מסמל להם דברים טובים. קחו את אחי
לדוגמא, הוא התחתן בגיל 26, ולמרות שקשה לי לשפוט, ולדעת אם
מעשים של אחרים נעשים בזמן, זה דווקא היה נראה לי כהחלטה וזמן
נכון בשבילו.
גיל ה-20 (שבישראל מתחיל עם השחרור), מתחלק ל-3 פאזות. הכיף,
המכה בפנים וההשלמה/הדחקה.
הכיף הוא עד גיל 24. אלו השנים הכי יפות. כולם מטיילים להם
בעולם, חוזרים לארץ, מקימים קומונה בת"א או במושב, שותים,
מעשנים, מזיינים ורואים הרבה ספורט וסרטים בטלוויזיה. זהו גיל
שאינו מכיר את המושג - "עייפות". אין עייפות. רק סקס, סמים
ורוקנרול.
ואז זה נגמר.
גיל 24 מתחיל להגיד לך שסוף הכיף מגיע. אתה עדיין יכול להנות
מהחיים שלך, אבל לא להרבה זמן. אתה מוצא את עצמך מתחיל לחשוב
על דברים שלא חשבת שתחשוב עליהם. מה אני אעשה עם עצמי, איך אני
רוצה שאהיה בעוד 20 שנה. האם מה שאני עושה היום תורם לי, לעתיד
שלי ולבני משפחתי העתידיים. בשלב זה של החיים, לרוב הצעירים
כבר יש חצי תואר בכיס. הם יודעים טוב טוב איך החיים שלהם יראו
בזמן הקרוב, וזה לא מפחיד אותם. אני אישית משקשק מזה. אני לא
מסוגל לחשוב על רוטינה קבועה בחיים. אני לא מצליח להשלים עם
העובדה שאין יותר הפתעות בחיים. אני מדבר על הפתעות בסדר גודל
גדול, הפתעות נשלטות, לאו דווקא מפתיעות. אך ההפתעה שבהן היא
השינוי באורח החיים שניתן לקבל, כמו מעבר למדינה אחרת. או
שינוי כיוון בחיים לכיוון שלא העזתם ללכת אליו קודם.
ככה עוברים להם גילאי 24 ו-25, עד שמגיע גיל 26. הגיל הנתעב.
גיל זה מציין בפירוש - די, נגמרה הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
מתחילים להתכנס לאיזשהו נישה בקיום הישראלי, מוצאים את מקומך
בחברה, ויאללה - לעבודה. החיים נהיים משחק משעמם של 8 עד 5
ובסוף השבוע -  קניות. הקניון נהיה הבית שלך, וחנות החשמל
נהיית חדר המשחקים שלך. הצורך להתפטם, יצר הרכושניות הבלתי
נדלה, זה הקו המוביל בחייך החדשים. פתאום יש התלחששויות לגבי
הגיל. האם כבר מתחילים לראות את החתונה באופק, את הקמת המשפחה,
התא הקטן הזה שמביא כל כך הרבה בעיות.
ככה זה. ככה זה נראה לי לפחות. כשאני מסתכל על אנשים אחרים
בגילי אני רואה את זה. אני רואה איך הם מתבגרים, איך הם מאבדים
את הנעורים שלהם, את יצר החדווה שלהם. למזלי חבריי הם קצת
שונים, הם קצת פחות מיושבים בדעתם, בגלל זה אצלם זה יותר איטי.
אבל זו סתם בועה, אם זה לא השנה, זה יקרה בשנה הבאה, ואם לא
אז, אז בשנה שלאחר מכן. בסופו של דבר כולם יתיישבו, אולי אחד,
אחד בודד, יצליח לשבור את המעגל, אך אני בספק לגבי זה.
הרבה זמן היו לי מחשבות שאולי אני עתיד להיות זה שישבור את
המעגל. אפילו ניסיתי, נפרדתי מחברה שלי אחרי 4 שנים, הפסקתי
ללמוד באוניברסיטה, והייתי אך פסיעה אחת מלעזוב את העבודה
ולטוס לחפש משהו אחר בעולם הגדול. אבל אז נעצרתי. החיים שאבו
אותי פנימה, כל הבעיות של העולם נפלו על כתפיי הצרות, וקרסתי.
כעת אני עוד אדם, עובד כמו משוגע, צרכן קטן, שמחפש את התא
המשפחתי שלו. לחברה אני כבר לא אחזור, אבל ללימודים חזרתי, ואת
הנסיעה - דחיתי עד להודעה חדשה (במילים אחרות - לתמיד).
ככה זה. מרד הנעורים חייב להסתיים מתישהו עבור כל אחד, ואצלי
הוא הסתיים בגיל 26. זהו הגיל שבו הפסקתי לחשוב כמו ילד
והתבגרתי, זהו הגיל שבו הבנתי שאני פסיק קטן בעולם ואני לא אחד
מאלה שישנו את העולם. נכון, אני עוד אגיע רחוק, ונכון שאני לא
אגמור ברחוב, אבל מבחינת ההסטוריה של המין האנושי, אני אמות
כעוד אחד, כפסיק קטן ולא מורגש, שרק האנשים שנגעתי בהם ירגישו
בחסרוני. ישנם אנשים שבשבילם זה הכל, בשבילי... בקרוב זה יהיה
הכל, כרגע אני עדיין חווה מדי פעם איזה פנטזיה על מעשה גדול,
אולי בגיל 27 הכל ימות לי בפנים ואז אהיה תוצר החברה לתפארת,
כזה שמביא את המשכורת השמנה הביתה מדי חודש, כזה שקונה לילדים
שלו מתנות ומפנק אותם, וכזה שלוקח את אשתו למסעדות וחופשות
יוקרתיות.
לא רציתי לדכא אתכם במסמך זה, רק רציתי להעביר מסר לכל מי שלא
קלט. אנחנו מתוכנתים מגיל אפס, והאפשרות לברוח מזה היא אפסית.
אני מקנא בכל מי שהצליח לברוח מהעתיד המתוכנן, ואני מקווה
שאולי, מתישהו, איכשהו, גם לי זה יקרה.