"היה זה יום סגריר, והקבוצה הפסידה, 'הוא היה מטורף' אמר
פוליטקאי משופשף..."

תקוע בפקק המעצבן מהצ'ק פוינט ודרומה, קפוא בתוך הפונטו הצבאית
הקטנה. "הדבר היחיד שטוב", חשב, "זה שלפחות יש מוזיקה טובה
בגלגל"צ".
הוא חזר עכשיו מהבסיס. עייף אחרי לילה ללא שינה.
הוא הגיע לרמת דוד בתור טכנאי לפני כמה שנים. למד ב"הולץ",
סיים שמינית, התגייס לצבא והגיע לטיסת הנצים. הוא העדיף יותר
את הנץ מאשר את הברק. הברק נראה לו נקי מידי - מחברים את המחשב
הנייד, ועושים הכל דרכו. אומנם גם הנץ צועד היום לכיוון דומה,
אבל לפחות התלכלך קצת בגריז כמו שאהב.
הוא זכר את הפנטום הישן מהתיכון. איך היו נהנים לעבוד שם על
המנועים ששופצו כבר עשרות פעמים ע"י תלמידים ממחזורים שונים.
הוא ביקש לפני חודש את טופס 55 - העברה. הוא ינסה להגיע לקורס
טייס. שוב. בגיבוש בחופש פסח של י"ב, לא עבר. כל שאר הנתונים
שלו היו מעולים. הוא ידע שקצינים פטורים מהגיבוש, ולפחות יוכל
להתחיל את הקורס הפעם.
כשאמר לחבר'ה מהדת"ק שכל-כך אהב שהוא מנסה שוב, כולם היו
בטוחים שהוא עובד עליהם. הם לא לעגו לו, הם היו צוות מגובש
מספיק כדי להבין אותו בלי שיצטרך להסביר. הם היו היחידים שראו
איך יום יום, כשהוא מוסר את המטוס לטייס, הוא מסתכל אחרי הטייס
בעיניים כלות.
שבוע הבא מתחיל הקורס.

"...לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת, משהו בחיי עומד
להשתנות..."

"חרא", חשב, "אני מרגיש כמו טירון מחורבן". הוא קיבל עונש
מהרס"ר על שלא היה מגולח בדיוק כמו שצריך. עכשיו הוא שוטף
סירים.
הקורס התחיל. "קשה אבל חיים - וזה שווה את זה" אמר בטלפון לפני
כמה ימים ליעל החברה שלו. עכשיו כבר לא היה בטוח.
אתמול עשה את טיסת הצ'ק 15 - הטיסה האחרונה על הפייפר, המבחן ש
60%  מאלה שמתחילים את הקורס נופלים בו.
מסדר טילים. הפסימיות הרגה את כולם. כל אחד היה בטוח שעשה את
כל השטויות האפשריות במבחן, וזה שהמדריך אמר משהו או לא, זה
סימן רע.
"שתיים, שלוש, הקשב!" צעק החניך התורן.
"כל מי שאני קורא בשמו, צועד צעד אחד קדימה. ברור?" צעק מפקד
טיסת מכין.
"כן המפקד!" צעקו. כאילו שהיתה להם ברירה.
ואז הגיע הפחד האמיתי. בסוף התברר שמי שהיה איתו באהל, הועף.
זה שהודרך ע"י אותו מדריך כמוהו - הועף.
הוא חיבק. אמר מילות תנחומים. אבל בלב, הוא היה שיכור מאושר.
הוא ידע שעלה על המסלול הנכון.

"...מתחנן על ברכי, כי לא תהיה עוד פעם, להתראות נעורים, שלום
אהבה..."

היום עברו לטיסת מתקדם. את הטירונות והאימון הרגלי עבר בקלות.
לעומת מה שטסו עליו עכשיו, הצוקית הוא הפלא השמיני. אבל הוא
ידע שזה הולך להיות קשה. יש לו הרגשה שכבר מדברים עליו על
העברה למסוקים. היה לו חשוב להשאר במגמת קרב.
לעיתים רחוקות, כשהיה מגיע הביתה, היה רואה את כל החבר'ה
מהשכונה חוזרים לבקו"ם ומשתחררים. ידע שיש לו לפחות עוד 4 שנים
עד שיזדכה על הציוד. צחקו עליו, לעגו לו, "מה היתה צריך את זה
לעצמך?" שאלו כולם בערך באותם מילים.
זו אחת הסיבות שרצה כל-כך להשאר במגמת קרב. להוכיח לכולם. גם
ליעל, שעזבה אותו בתירוץ דפוק שהיא לו רואה אותו מספיק, שהוא
ראש גדול מידי.
ירד מהטיסה הראשונה בצוקית בהרגשה רעה. מיד כשירד, אמר לו
המדריך לגשת עם מדי א' למפקד טייסת  - עוד הערב.
"שיט", חשב, "ידעתי שזה יבוא".
בערב, עמד אצל המפקד. גם המדריך שלו היה שם.
"שמנו לב, שלאחרונה, רמת הטיסה שלך גבולית. אני יודע שיש לך
בעיות כרגע בבית, אבל חשבנו בכל זאת אולי להעביר אותך למסוקים
או לתובלה, כדי להקל מהעומס שיש עליך. היתה רוצה לעשות דבר
כזה?" נשאל.
"לא!" רצה ישר לצעוק.
"המפקד. אם אפשר, אני אשמח להשאר במגמת קרב. אני אוהב את
המהירות והגובה של מטוסי סילון. לא נראה לי שאני אוכל להסתדר
במסוקים או בתובלה"
"אוקיי. אני רואה שזה חשוב לך מאוד. כרגע, אתה יכול להמשיך
לטוס בטיסת קרב מתקדם. אבל, אני לא רוצה לראות עוד חריגות. אני
מצפה ממך להיות חניך מצטיין"
"תודה המפקד" אמר. רצה לחבק אותו.

"...מעל אורות נאון, מעל לעיר בטון, אני רואה מלאך, והוא אומר
לי קח, את שנות התשעים..."

אתמול היה סיוט.
הכנות אחרונות לטקס. כל 40 החניכים היו יכולים לצעוד מתואמים,
גם בעיניים עצומות. חזרה גנרלית, הכל חוץ מהמשפחה והמפגן
האירובטי.
הטקס התחיל. נאומים. הוא לא באמת הקשיב, ידע מהסיומים הקודמים
שהשתתף בהם בתור צוער, שזה לא חשוב. חשב על מה שעבר עליו במהלך
הארבע שנים האחרונות. איך מתיכוניסט טמבל, שלא מבין שום דבר
מהחיים שלו, הפך להיות מפקד דת"ק. איך אזר את האומץ לבקש
העברה. כמה סבל בתחילת המכין, וכמה פחד בסופו. את הלגלוג של
החבר'ה. את העזיבה של יעל, שעדיין כואבת לו. את המחלה של אבא.
את ההודעה על מותו. את ההלויה. זכר איך רצו להעביר אותו
למסוקים או תובלה, ואיך המפקד הבין למצבו ונתן לו להמשיך לטוס
במגמת קרב.
הרמטכ"ל מדבר. "נאום אחרון" חשב. הנה מגיע הרגע הגדול.
"עמוד דום!" צעק הרס"ר שניהל את הטקס לפי המסורת.
הוא לא הרגיש כשניגש לקבל ראשון, בתור החניך המצטיין של הקורס,
את הכנפיים. איך לחץ את ידו של מפקד חיל האויר והרמטכ"ל.
הוא לא זכר את המפגן שהיה מדהים כמו שסיפרו כולם.
הוא עד היום זוכר את השיר. את המילים הכל-כך נכונות:
"אבל היום אני טייס. אני ציפור"

הציטוטים מתוך "להתראות נעורים-שלום אהבה" של משינה.