התכרבלתי מתחת לשמיכת הצמר השחורה, על המיטה שלי. חבל שהמיטה
שלי לא יותר גדולה. כשאני אגדל, אני אקנה מיטה זוגית, כמו של
מבוגרים. אני לא ישנה באלכסון או משהו, אבל תמיד נחמד לדעת שיש
אופציה לעוד מקום במיטה. לקחתי את הקלסר שלי, וחשבתי מה לכתוב.
רעיונות לקחתי מהרצונות האישיים שלי. קצת תחושות אישיות, אבל
כל השאר פנטזיה. לא הרגשתי ביטחון לגבי מה שכתבתי. פעם נתתי
למשפחה שלי לקרוא משהו שכתבתי, והם העריכו את זה פחות ממני.
מאז הפסקתי להעריך את מה שאני כותבת. אבל אולי לא צריך להיות
לי איכפת, כל המטרה שלי בכתיבה הייתה להשתחרר קצת מהרצונות שלא
יתגשמו, לפרוק עצב שהצטבר. ולעזאזל עם מה שהאחרים חושבים.
נכון?
כתבתי על בדידות, כתבתי על כעסים, כתבתי על צביעות, כתבתי על
אהבת נעורים, כתבתי על אנשים שלא היה להם מושג. כאילו שלי
היה.
קיוויתי שזה יעזור לי להעביר את הזמן, ויעזור להרגשה שלי בו
זמנית. וזה באמת עבד. ביליתי שעות בכתיבה, ומיום ליום הפכתי
לילדה שמחה יותר, ואף אחד לא הבין למה.
ועכשיו, אני שוכבת מתחת לשמיכת הצמר השחורה, על
המיטה-הלא-גדולה שלי, עם פנס שמאיר על הקלסר, תקועה. נגמרו לי
הרעיונות, נגמרה לי השמחה. |