המילה צבעוני, התאימה לאילון כמו כפפה ליד:
הוא נולד סגול, הפך לכחול ולבסוף נותר בעל צבע אדום בהיר.
כשהוא היה צורח היו מתווספים לאדום, גוונים של כחול מסביב
לפיו. הקרחת שהתנוססה לראשו לא הועילה הרבה ורק הדגישה את הצבע
האדום של עורו.
אינדיאני, היה אלעד, אחיו הבכור מכנה אותו.
ובכן כשאילון היה בן שלושה ימים, החלטתי, להחליף את המתנות
שהצטברו לרגל לידתו (סדינים, סדינים וסדינים). החניתי את
הציטרואן החבוטה ליד קניון אילון ואיך לא, המכונית החליטה
שעשתה די ליום אחד ושבקה חיים.
המכונית הזו, תמיד סבלה מעיתוי מושלם. לפני זמן מה, כשחזרתי
ממקום עבודתי ונסעתי בירידה תלולה ביותר, המכונית החליטה שהיא
חייבת "לחלץ עצמות" וחילצה את ידית ההילוכים. נותרתי עם ידית
ההילוכים ביד...
לא עזרו תחנוני לא עזרו בקשותי, האוטו שבק מלכת.
בלית ברירה, החלטתי  לחצות את הכביש, לעבר מקום עבודתו של
בעלי.
נטלתי את התינוק בידי והחלתי לצעוד. לאחר שלושה צעדים בדיוק,
עצרה אותי אישה חביבה ואמרה במבטא פולני כבד:
סליחה שאני מתערבת (לפחות היתה מנומסת), אבל צריך לחבוש לתינוק
הזה כובע. לא בריא ללכת כך בשמש, את רואה, הוא כולו אדום.
אמרתי יפה תודה  והמשכנו ללכת. לא הספקתי לפסוע אלא שני צעדים
ואישה אחרת, נעצה עיניה בקרחתו המבהיקה באדום, עצרה אותי
ופסקה:
את יודעת, אמרה האישה, צריך לחבוש לילד כובע!
שוב אמרתי יפה תודה והמשכנו ללכת.
שלושה צעדים לאחר מכן, עצרה אותי ישישה כבת מאה. אני לא יודעת
מה קורה עם הנוער בימינו, אמרה, אבל בימי לא היו יוצאים עם
תינוק ללא כיסוי ראש. מלמלתי תודה רפה והמשכנו ללכת. לאחר
כארבעה צעדים נוספים, עצר אותנו דוס, עוטה שחורים מכף רגל ועד
ראש כשפלגי זיעה ניגרים על פניו. הדוס הצביע על התינוק ואחר כך
על ראשו ואמר ביידיש: מן מוז איין כפלה!
יו! יו! עניתי לו והמשכתי עצבנית מאד בדרכינו. סוף סוף הגענו
לכביש. בטרם הספקתי להציב את כף רגלי על הכביש, כשמכונית ב. מ.
וו. עמוסה בחורים עטויי שרשרים, עצרה בחריקת בלמים לצד הכביש.
בחור חשוד למדי, שירבב את ראשו מבעד לחלון ואמר:
גברת, את צריכה כובע בשביל התינוק, לא בריא ככה בשמש!
קצת פחדתי מהם, לא ידעתי מה הם מסוגלים לעשות לאישה שלא חובשת
כובע לראשו של תינוקה, אבל הבחור כבר הכניס את ראשו והב.מ.וו.
הפליגה לדרכה.
היה לי חם וחשתי כיצד החום עוטף אותי בכל גופי. הזעם חילחל
מבעד לכל נקבוביות עורי ופרץ באדי קיטור מבעד לאוזני. אישה
צעירה התייצבה מולי ואמרה:
חייבים לחבוש כובע לראשו של הילד!
כן, אני יודעת, ענינו בחוסר נימוס.
גבר צעיר חלף על פני והחל לדבר. אני יודעת, קטעתי את דבריו
ואמרתי, התינוק צריך כובע.
האדון הביט בי בתמהון ואמר:
כיצד ידעת? אלו הדברים שחפצתי לומר לך, את צריכה עזרה?
לא תודה! אמרנו בחוסר סבלנות. עורי הפך חידודין חידודין,
הבניין נראה רחוק מתמיד ועל המדרכה מולי פסעו שני אנשים. אם
אזחל מתחת לגדר, חשבתי, אולי הם לא יבחינו בנו? מאוחר מידי, הם
הבחינו!
צריך כובע לתינוק! אמרו שניהם במקהלה.
הדמעות החלו לזלוג מעיני. נותרו לי עשרה צעדים בערך. איש שמן
מאד חסם את דרכי. צריך כובע לתינוק! הוא אמר בקול רועם. לפתע
חלפה בי מחשבה שמחה: אולי אתקע אגרוף בביטנו?
בחמשת הצעדים הבאים עצרו אותי אישה דתיה עם פאה שחוקה, רוסי
שיכור, ובעל מוסך לפחחות רכב. חשבתי שלא אוכל להתגבר עליהם בבת
אחת ולכן לא סטרתי על פניהם ולא הכשלתי את האישה כשחלפה על
פני. הנה, אני מגיעה לבניין, חלפה מחשבה במוחי, עוד רגע יגמר
הסיוט. השער הלך והתקרב. הילד צריך כובע! אמר השומר. לא הגבתי.
היה לו אקדח. ראיתי את חדר ההסבה הממוזג ונאנחתי בהקלה. סוף
סוף! התיישבתי במבואה ופקידת הקבלה אמרה:
את יודעת, הילד צריך כובע!
יא זונה מזדיינת, צרחתי, אמא שלך עבדה ברחוב ואבא שלך סרסור,
אני מקווה שתיפול לך לבנה על הראש ושתגמרי בבית אבות בלי
שיניים!
הפקידה הביטה בי בתמהון ואמרה, מדוע כל הכעס הזה? מה בסה"כ
אמרתי? לכי תביני את האמהות הצעירות של ימינו, לא יודעות לקבל
ביקורת!