ראיתי את עצמי בין המון זגוגיות. בתוך המון מראות. הדמעות שברו
לי את הראיה. הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי אותי בכל מיני
גדלים. חלקם מחמיאים יותר. חלקם פחות. כולם אני. ניסיתי למצוא
את האני האמיתית בין כל הדמויות האלה ולא הצלחתי. הרגשתי כמו
בשירותי נשים כשאפשר לראות את עצמך עד אין סוף פעמים אם יש
מראה מול מראה. הרגשתי הכי אבודה.
חיפשתי יד שתושט לעברי ותשלוף אותי, ורק אותי, מהמקום שבו
עמדתי. שתשאיר מאחור את כל הדמויות האחרות.ההולוגרמות שמתחזות
לי. וכל אחת מסמלת קיצוניות אחרת באישיות שלי. האחת צוחקת,
השניה בוכה כאחוזת טירוף. שלישית צורחת. בלבול שלם. לא מצליחה
להגיע לשקט. אבל לא הושטה לי יד, ואיש לא הציל אותי מהרעש
הבלתי נסבל הזה. אפילו לא הוא, שטוען שהוא אוהב אותי. ודואג
לי. ושומר עליי. ומי ישמור עליי מעצמי?