ניסיתי לשבת לי על מיטה בודדה,
נסחפת עם רגעי האמת
ואמרו לי לכי ילדה עצובה
מתי כבר תביני שיש,

שיש שם חלון ענקי ורחוק
בו ניתן להשקיף אל הנצח
וקולות הברק מתערבבים באויר
והכל שם בוהק ולפתע

מתוך שיממון ערפילי לא מובן
הכל נהפך למוכר וידוע
ומובן לך הרגע,השבריר הקטן
ממה שהיה לתמוה.

ומתוך חשכה שנראת בינתיים
כנסבלת,ואפשרות לשרידה
חשבתי אולי אגלה זה השביל
אל אותה מנהרה יחידה

רחוקה מיטתי מי יתן ואוכל
לגעת באותו הרקיע
בתכלת טהור שניצב שם דומם
שאליו כה קשה להגיע.