אשתי צלצלה אלי לעבודה והתרתה בי: "אל תשכח את הביצים! יום
חמישי היום!"
יום חמישי הוא כידוע יום של אפיית עוגות לשבת, ומכאן חגיגת
הביצים. (אחי, שיש לו במושב לול של מטילות, מבלה את לילות
רביעי בכל מיני פעולות שכנוע להגביר את תפוקת התרנגולות: תאורה
הולמת,
מוסיקת רקע, תחנונים וגם מזון משובח,מין "גרבר" כזה). לא! אני
בכלל לא נעלב אם מספרים לי שיש לו ביצים אקסטרא או טורבו.
בקיצור, בדרך הביתה אני נכנס אל יחזקאל, מהמכולת. אחרי שהוא
מתפנה סוף-סוף, אני מתכופף אליו ולוחש לו באוזן: "לא תיעלב על
השאלה?"
הוא הרי כבר מכיר אותי, אבל בכל זאת הוא עושה כזה פרצוף תמים.
"יש לך ביצים?"
עכשיו התפקיד שלו זה להגיד: "אתה רוצה אשכנזי-לבן, או
תימני-חום?"
וכאן, לפי איזה תסריט ישן, התפקיד שלי זה לומר: "אני בעד
אינטגרציה, אז תן לי מעורב", (זהו, אם לא ידעתם עד היום, הסוד
של ייצור עוגת האינגליש- קייק, עם השני צבעים. עוגה
אינטגרטיבית, יעאנו).
יחזקאל שם לי את הקרטון בשקית ניילון.
יצאתי.
איך שאני במעבר חצייה, ליד הבנק,  חותך אותי נהג אחד צועק:
"תיזהר על הביצים! יא מניאק!".
מאיפה הוא יודע מה קניתי?
ואז שמתי לב שיחזקאל שם לי את הביצים בשקית ניילון שקופה.
עכשיו אני רואה מי היה המניאק כאן.
מוישה, מהחנות-צילום, טורח ויוצא באופן מיוחד כדי לשאול אותי
אם חזרתי מאיזו ברית-מילה.
"מה פתאום?"
"לא, כי חשבתי שגנבת משהו מן המוהל!".
כיוון שהמילה מאניאק כבר שגורה על לשוני, כמו שאומרים, אז
אמרתי לו אותה.
מה עושים? הרי כל אחד ממכרי ישמח להתלוצץ על חשבוני.
נכנסתי לחנות של הפיצוחים ושאלתי את הבחורה שמה אם אפשר לקבל
שקית ניילון.
"בשביל מה ת'צריך?", היא שואלת עם המסטיק בפה.
"בשביל לכסות את הביצים", אני עונה כלאחר יד.
"תלך מכאן סוטה אחד!", היא צועקת, ומוסיפה, תנחשו מה?
"יא-מאנאיק!".
נו? מה יהיה?
הצמדתי את הקרטון אל החזה, והשתדלתי להסתיר אותו, כמה שאפשר.
קשה ללכת ככה, עם הידיים שלובות קדימה. אבל אין ברירה.
פתאום מישהו מרביץ לי צ'אפחה הגונה בגב וצורח: "מה זה לא רואים
אותך? אה?"  
המישהו הזה היה כמובן איציק, שהוא תואם קינג-קונג וכל כף-יד
שלו זה לאפה.
גילגלנו שיחה מלבבת, כשלרגלינו, בתוך הניילון, עיסה המזכירה את
ההכנות ל"מקושקשת".
בסוף לחצנו יד, (בזהירות!), ואני התכופפתי להרים את השקית עם
הצהוב שבפנים. האיציק הזה תמיד היה יסודי מאוד: לא נשארה אף
ביצה שלימה.
חזרתי אל יחזקאל, וויתרתי על הטקס המסורתי, ויצאתי עם קרטון
חדש, ותריסר ביצים בתוכו, ארוז, לשם שינוי, בשקית אטומה.
שמח וטוב לב, כמו שכתוב, עשיתי את דרכי הביתה. יותר, כך אמרתי
לעצמי, לא צפויות לי צרות עם הביצים.
היה כבר מאוחר. בטח הבצק כבר מחכה. איך שאני מגיע, אני רואה
שמישהו בדיוק נכנס למעלית. "רגע!", אני צועק לו, ומחליק פנימה.
ומה קורה?
הדלת של המעלית נסגרת בתנופה, על השקית, (האטומה). ואיזה
פאצ'קריי קורה שם בפנים, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם.
אני, אל יחזקאל לא הולך שוב! אם אני מראה את הפנים שלי שם
היום, הוא יזעיק פסיכיאטר!
הלכתי שפוף להיפר, קניתי אינגליש-קייק, חזרתי הביתה, קיבלתי את
המנה שהגיעה לי, ועוד אשתי אומרת שזה האליבי הכי מטומטם שהיא
שמעה בחיים. אחרי שגמרתי לספר לה את ההרפתקאות עם הביצים, היא
מסכמת בזעם: "מי שאמר לך "מניאק", כנראה מכיר אותך אישית!".