הייתי בקניון. גמרתי אספרסו וקרואסון-שוקולד. הקרואסון היה חם
והשוקולד נזל וטיפטף. (אני, יש לי תכונה כזו, שהלכלוך מחפש
אותי). שילמתי ומיהרתי לשירותים לרחוץ במים את השוקולד
מהמכנסיים.  
שם, בשירותים, גיליתי את ההומל'ס. כולנו יודעים שאין דבר כזה
בארץ. רק אצל האמריקאים, בניו-יורק יש הומל'ס. שם הרי גרים
אנשים רעי לב, לא אנושיים. לא יושיטו יד לבן-אדם שנפל ברחוב.
אבל אצלנו? אין דבר כזה! אנחנו ישראלים גאים!
 הבחור עמד שם, ליד אחד הכיורים ותיאם לעצמו את המים שלא יהיו
חמים או קרים מדי. אחר כך פשט מעיל, סוודר, גופיה ארוכת
שרוולים ולבסוף גופיה רגילה. ממיתקן הסבון הנוזלי נטל כמות בכף
ידו, התעלם מן הסובבים, הסתבן, ורחץ עצמו בדקדקנות. הוא נעמד
ליד מכשיר הייבוש וזמזם את "החומה" של פינק פלויד.
כשראה שאני מתבונן בו, אמר: "מה יש? אתה לא עושה את זה בבית?"
הודיתי שאני עושה את זה באמת בבית. לא בקניון.
"אז המקום הזה זה הבית שלי עכשיו!", התריס.
מה זה, עכשיו? שאלתי.
"היום, מחר...", ענה.
תשתה אתי קפה אצל קפולסקי? שאלתי.
"לא!", אמר, "תזמין אותי לארוחה סינית או לפיצה"
איך שאתה רוצה, עניתי.
הוא אכל בשקט, סיים, הוציא ממחטה לא נקייה וניגב את פיו.
יש לך דם על הפנים, אמרתי.
"כן", השיב ונגע בלחיו, "אישה אחת סרטה אותי".
מה קרה?
"נכנסתי הנה, לשירותים", הוא מספר, "היו כאן שני בחורים עם
צמות ועגילים. התבלבלתי וחשבתי שזה השירותים של הנשים, אז
עברתי לצד השני, ושם אישה אחת חשבה שאני סוטה והכניסה לי
סטירה".
הרפתקאות, אני אומר.
"זה באמת שום דבר!".
עכשיו ספר למה אתה מתרחץ כאן ולא בבית, ביקשתי.
"פשוט, כי אין לי בית!".
למה?
"אתה יכול לדמיין לך מה שמתחשק לך: שפשטתי את הרגל. שאיבדתי את
הרכוש שלי בגלל שתייה או סמים. שהשארתי הכל לגרושתי, או שהגעתי
לכאן בתור עולה-חדש בודד".
מה מכל אלה נכון?
"מה שאתה רוצה"
אני לא רוצה כלום. אני רוצה רק לשמוע!
"אני איבדתי הכל בגלל אוצר!"
שטויות! אני אומר, אין היום דברים כאלה. רק בספרים!
"אז תשמע סיפור!", אמר וקיפל את שרווליו, "אתה רואה את
הקעקועים על הידיים? אני הייתי חובל שני", (את זה הוא אמר
בגאווה) אחר כך כשהוא ראה את המבט שלי, המשיך: "אתה לא מאמין,
אה? אני גמרתי קציני-ים בעכו, וקורס חובלים בצבא, ואחר כך
עליתי על אוניה זרה, ומשם הקעקועים. והייתי מפליג מאילת לאירן
וחזרה, עוד בתקופה ההיא שהיו מביאים משם נפט.  
העיקר, בזמן שאתה בים, אין לך מה לעשות. אתה מתבטל כל הזמן
ומשעמם לך. רב-החובל שלי, היה אנגלי אמיתי, עם זקן ג'ינג'י
ופייפ. שמו היה קרוק, אבל כולם כינו אותו: לאייר.
אצלו בתא היה חומר קריאה. הוא נתן לי לקרוא איזה ז'ורנל שסיפר
על רהיטי צ'יפנדייל, שזה ריהוט אנגלי עתיק, עבודת יד. מישהו,
שקרא לפני את הז'ורנל, סימן שם בטוש אדום את המחירים שמציעים
בשביל רהיטים כאלה. היה מדובר על הון עתק. מסתבר שהעשירים
באנגליה מחפשים את זה כאילו זה אוצר.
כשהגענו לנמל באירן, המליץ לי רב-חובל לאייר ללכת לאיזה בית
קפה שהוא מכיר, כי שם אוהבים ישראלים. שרצתי שם כל זמן שהאוניה
הייתה מטעינה נפט.
לילה אחד, כשאני יושב שם, נדבק אלי איזה פרסי זקן והציע לי
לקנות שטיחים במחיר מציאה. אמרתי לו שאני לא צריך.
"אז אולי אתה רוצה תכשיטים?", סירבתי.
הוא הציע שאבוא אליו למחסן שלו. שם בטח אוכל למצוא משהו.
"ויש על יד המחסן מקום עם בחורות!", אמר וקרץ לי.
דווקא זה שיכנע אותי.  
הלכתי איתו.
נכנסנו למחסן ענק, כמו של עלי-בבא: מלא כל כך  שלא האמנתי
שאפשר לגנוב כל כך הרבה.
"שב בנוחיות ותראה את הסחורה!", הוא אמר וסילק שטיח מאיזו
כורסא ישנה. הסתכלתי בכורסא ופתאום נדלק לי משהו: את הכורסא
הזו ראיתי באיזה מקום!
התחלתי לחטט בזיכרון ומצאתי: ראיתי את זה בז'ורנל ההוא בחדר של
רב-חובל לאייר! הרגשתי שאני מקבל חום. שאלתי אם הוא מוכר את
הרהיטים. האיש הביט בי בזלזול ואמר שהוא לא הביא אותי לכאן
בשביל למכור לי זבל אנגלי, וזה בכלל של סבא שלו.
"תקנה שטיח או משהו נורמלי!", אמר.  
התעקשתי דווקא על הרהיטים. הוא חזר ואמר שזה של סבא שלו, ואם
כבר, אז "צריך לעשות לזה מחיר, כי זה מזכרת משפחתית!".
לא ידענו מי יכול לעשות מחיר לריהוט אנגלי ישן. הצעתי להביא את
רב-חובל לאייר שהוא אנגלי. האיש הסכים. הבאתי את רב-החובל. הוא
הסתכל וראה שאני מהסס קצת, אז הוא אמר לי בשקט שאני לא יודע מה
עומד מולי. "אוצר", הוא לחש לי באוזן.  
יצאתי, צלצלתי לאשתי בארץ וביקשתי שתעשה העברה דרך הבנק בסכום
של חמישה עשר אלף שטרלינג, "תלכי לעמוס כהן, בבנק. הוא חבר
שלי. תיקחי הלוואה על הבית, על האוטו וכל מה שאפשר. עוד מעט
נהיה מיליונרים!", הוספתי.
אחרי יומיים חזרתי עם הכסף. הכל היה ארוז כבר בארגזים, כמו
שצריך.  
שילמתי. העלינו הכל לאוניה. כשהגענו לאילת, הודעתי לרב-החובל
לאייר שאני מתפטר, "כי אני עכשיו עשיר".
הארגזים שכבו בבית, במרפסת, בסלון ובכניסה וסתמו את כל הבית.
אחרי שבוע הלכתי לשגרירות האנגלית לברר איך יוצרים קשר עם חברת
סותבי, שקונה ומוכרת דברים כאלה. צלצלתי ללונדון, ביקשתי את
מנהל המכירות, וסיפרתי שיש לי להציע לו רהיטי צ'יפנדייל.
ההוא, מהצד השני, שאל מאיפה אני מדבר. כשעניתי, שאל מאין השגתי
את זה.
סיפרתי לו שעבדתי על אוניה שהפליגה על קוו אילת אירן.
"ולרב החובל קראו לאייר?", שאל, "והוא השאיל לך ז'ורנל ישן
שלנו?"
התפלאתי.
מאיפה לך לדעת? שאלתי
הוא טרק לי את הטלפון.
הזמנתי הביתה את הדוקטור שטפנהיים, מומחה לאומנות אנגלית.
סיפרתי לו את כל העניין. הוא אמר לי שמקסימום אפשר למכור את
הרהיטים בשוק הפשפשים, ושזהו חיקוי עלוב.
"וחוץ מזה", אמר, "כדאי שתחפש במילון אנגלי מה זה לאייר!
וגם... את המילה פראייר".