החיים כמו משחק "נשיקה סטירה" אינסופי:
פעם הם יכולים לפנק אותך אך בשניה הבאה פשוט להנחית מכה קשה
שאין כמוה.
וזה הגיוני, אדם צריך לדעת גם להנות וגם לסבול.
ולפעמים אני סובל בנשיקה, כי אני מצפה כבר לסטירה
ודווקא הכאב מענג אותי בגלל הצפייה להנאה.

נראה שהחיים בכל זאת גוברים עליי וממציאים מכות חדשות.
כך קורה כאשר הדבר הכי טוב שקורה, הנשיקה של החיים מלאי
הסתירות,
היא למעשה מכה שאין להתאושש ממנה בקלות.

כשאתה מצליח לשכוח את כל מה שקרה,
כשאתה מרגיש שאתה מוכן להתחיל מחדש,
אתה בעצם מגלה שהכל אחיזת עיניים,
שאתה טבוע עמוק כפליים ממה שהיית עד עכשיו.

דווקא אז אינך יודע לשמוח או לבכות,
על רגעים קטנים של עושר אשר גוררים אחריהם סבל רב שבעתיים.
הפתרון היחיד הוא לדעת לשרוד,
לחיות בלי לחשוב פעמיים כשטוב לי,
לנסות להנות בכל מחיר. לחיות בכל מחיר. לשרוד.

רק אדם שכבר היה בשלב הזה,
אדם הסבל אותו ולמד לחיות איתו
רק הוא יכול להגיד שהוא ניצח את החיים
רק הוא האדם שיכול להגיד שהוא חי את הרגע
או שמה הרגע חי אותו?