לזיכרו של יעקב

מילא.
מילא שחתיכת העופרת, מצופה בנחושת, החליטה לעבור דרך הראש שלו,
ולהינעץ אי שם בתוך הגולגולת. מילא.
מילא שבמשך היומיים האחרונים שבהם הוא עדיין נשם בבית החולים,
אנחנו המשכנו לטחון כמו כלבי שמירה במוצב. מילא.
מילא שכשבאו להודיע לנו שהוא מת, שמרתי. מילא.
מילא שכשראיתי מהעמדה את כולם נעלמים פתאום לתוך המוצב, עדיין
שמרתי (ולא הבנתי מה קורה). מילא.
מילא שאחרי שכולם התחילו לצאת ולחתום אצל הרס"ר על כלי נשק
אחרים, עדיין שמרתי (ועדיין לא הבנתי מה קורה). מילא.
מילא שכשהם התחילו לתרגל את תרגילי הסדר של ההלוויה, עדיין
שמרתי (ועדיין לא הבנתי מה קורה). מילא.
מילא שכשאחד המ"כים עלה לעמדה וסיפר לי שהוא מת וירד, נשארתי
שם לבד, כל כך לבד. מילא.
מילא שכשהתחלתי לבכות, הדבר היחידי שספג את הדמעות היה המדים,
האפוד ושקי הפק"ל שמלאים בחול. מילא.
מילא שזה נמשך ככה עד סוף השמירה. מילא.

אבל למה, לעזאזל, למה איחרו להחליף אותי בארבעים וחמש דקות?