'למה אין לילד יד'? אתה שואל. זה הכל בגלל שאני קיללתי אותו.
דברים כאלה לא קורים סתם ככה. זה הכל גורל. הכל מהשמיים. פעם
אחת אתה פותח את הפה ועושה טעות, וכבר השטן מחכה לך. ואתה אף
פעם לא יכול לדעת מתי הוא ישמע אותך.
לא! אני בכלל לא מאשים את החיילים הישראלים. הם התנהגו רגיל.
לא היה להם שום דבר נגדי ובוודאי לא נגד הבן שלי... אני לא
בוכה.. רק כל פעם כשאני נזכר, עולות לי דמעות. בלי שאני רוצה.
מה לעשות. אני בכלל לא פוליטי. לא מבין כלום בדברים האלה. ואני
גם לא  רוצה להבין. רק שיתנו לי פרנסה ובריאות. ושיעזבו אותי
בשקט.  יש לי משפחה גדולה וכולם צריכים אוכל. ואוכל בא מעבודה.
זה לא צומח על העצים. צריך להתאמץ בשביל זה.
והילד הזה, דווקא, הוא הקטן. אבל הוא לא שובב. רק פעם אחת
בחיים הוא עשה מעשה שובבות. את המחיר הוא משלם עכשיו והוא ישלם
כל החיים. מחיר גבוה. יד הלכה לו. יד ימין... אני באמת לא
בוכה.. פשוט, כל פעם שאני רואה אותו, איך שקשה לו, באות לי
דמעות.
אבל האמת היא שאני אשם. אני קיללתי אותו. ולא בכוונה. הוא בסך
הכל התלוצץ. שתי מלים!  מה הוא עשה? כלום! ממש כלום!
מה היה? אני חזרתי נורא עייף. אתה יודע, זה היה ברמאדאן. ואני
עבדתי בבניין. ואיך שנכנסתי לרחוב שלנו, שהוא מלא חבלים עם
כביסה. אז הקטן הזה בא מאחרי הכביסה, שם את היד על הכתף שלי,
(אני חושב שבקושי הוא הגיע), ואמר  בעברית: "תרים ידיים!".
ואני נבהלתי. חשבתי שזה חייל ישראלי. והרמתי ידיים. ואז שמעתי
איך הוא צוחק.. וצוחק.. מתפקע מצחוק. וכשהסתובבתי וראיתי אותו
צוחק, קיללתי אותו: "הלוואי שתחתך היד הזאת!".
והוא הפסיק לצחוק. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו צוחק,
בחיים. ואני חושב שבאותו רגע היה השטן פנוי. והוא כנראה שמע את
הקללה. ובגלל זה אני לא ישן בלילות.
ואתה שואל איך הקללה התקיימה?
אז ככה. אחרי הרמאדאן כבר לא הייתה לי עבודה. וכמו שאמרתי, יש
לי הרבה פיות להאכיל בבית. ולא הייתה פרנסה. אז אמרו לי הגיסים
שלי, שאם אני מצטרף ל"אירגון", ידאגו לי לפרנסה. אז הלכתי אל
אחד כזה, מהכפר, שהוא בעניינים. והוא אמר לי שקודם כל, אני
צריך להוכיח את עצמי. ושאני צריך לעשות משהו, שיראו שאני
רציני. אז הלכתי הביתה וחשבתי איך לעשות איזה מבצע לבד. בלי
שיעזרו לי. ובסוף עלה לי רעיון שראיתי פעם בסרט, בקולנוע
בשכם. ראיתי שם, איך שהמחתרת, אני חושב שזה היה בצרפת, הם היו
מותחים כבל-פלדה דק רוחב הכביש, כדי שאם יבוא איזה ג'יפ, אז זה
יחתוך לנוסעים את הראש.
כאן החיילים חכמים. הם מרתכים עמוד כזה, ברזל-זווית, על
הטמבון, כדי שזה יקרע את החוט-פלדה. אז חשבתי לסדר אותם: מתחתי
את החוט, בין שני עמודי-חשמל, באלכסון, אתה מבין? שהוא לא
ייקרע. וישבתי בצד וחיכיתי. ובאמת בא ג'יפ עם חיילים. וחשבתי:
"או! הנה. אני מצליח ונכנס לאירגון!".
אבל החיילים היו חכמים. הם עצרו רחוק ותפסו איזה ילד, והושיבו
אותו על המכסה-המנוע, שלא יזרקו עליהם אבנים.
וככה הם נסעו במהירות. ממש טסו. ופתאום כשהם התקרבו.. ראיתי
שהילד שיושב שם... זה הילד שלי.... וצעקתי לו: "יא איבני! תרים
ידיים!", בשביל שלא ילך הראש שלו, חלילה. וגם אני הרמתי,
שיבין. והוא הרים את היד... והיד נתלשה לו בגלל החוט-פלדה...
וזה מה שאני אומר. הכל מהקללה.