יש כל מיני סוגים של סבא. לחלק מהסבים יש דמות של איש קשיש,
מרכיב משקפיים, הולך מעט כפוף ולבוש בנוסח ישן. כזה בדיוק הוא
הסבא שלי.
אנחנו, הנכדים, רגילים מילדות, לבוא אל סבא וסבתא ולעשות שם
דברים שבבית אוסרים עלינו. מה שלא נוח אצל סבא, זה הדמיון שלו.
סבא תמיד מכריח אותנו להקשיב לסיפורים שלא נראים לנו
מציאותיים. אם הייתם רואים את הסבא שלי, גם אתם לא הייתם
מאמינים לסיפורים שלו, על מלחמות ומבצעים וכל מיני עלילות, אם
כי האימא שלנו מנסה לשכנע אותנו שסבא היה פעם בחור צעיר, ושהוא
באמת השתתף בפעולות עליהן הוא כל כך מרבה לספר.
איך למשל, הייתם אתם מתייחסים לסיפור של סבא על מסע רגלי אל
העיר העתיקה בשנת חמישים ושש? או לביקור בפטרה, שבעבר הירדן,
כשההוכחה היחידה שהציג בפנינו הייתה תמונה שלדבריו הוא צילם
שם.
התמונה הייתה יפה מאוד. היה שם ארמון עתיק וקבוצת אנשים עומדת
על המדרגות. אבל, סבא לא הופיע בתמונה. הוא אמר שלא יכול היה
להופיע בתמונה, כי הוא עצמו צילם אותה.
כך גם הדבר לגבי הסיפור שלו על מסע שערכו הוא וחבריו בנגב לפני
ארבעים שנה, עוד לפני שסללו שם כבישים. שוב ההוכחה שלו היא
תמונה בשחור לבן של קבוצת אנשים על גמלים וגם כאן סבא אינו
בתמונה כי הוא היה הצלם.
בקיצור, תבינו למה הכבוד של סבא היה קצת מפוקפק אצלנו, הנכדים.
לא הייתה לנו סבלנות לסיפורי-בדים.
סבא חזר וסיפר לנו פעמים רבות, איך הגיע לארץ בתקופת האנגלים
באוניית מעפילים ושהיה זמן מה בקיבוץ ואחר כך חי בתל אביב כמו
כל החלוצים-הפועלים, לבש בגדי חאקי וחיפש עבודה כלשהי וזו לא
הייתה מצויה בשפע. ועוד הוא נהג לספר על הטיילת של תל אביב ועל
הריקודים שם והשיחות הנלהבות על עלייה, התיישבות ומאבק
בבריטים.
הפינוק היחידי שסבא הרשה לעצמו מקורו היה בשחצנות שלו באותו
גיל. בעוד שאר הבחורים עישנו סיגריות, היה סבא מעשן מקטרת. הוא
עשה זאת כדי להרשים את הבחורות וכדי להיות שונה מאחרים.
את המקטרת רכש סבא באחד מטיוליו ללבנון. שם, בחנות טבק קטנה,
בחר לו מקטרת משומשת כי סבא לא יכול היה להרשות לעצמו מקטרת
חדשה. כיוון שהמקטרת הייתה משומשת. אי אפשר היה לבוא בטענות על
השריטות שבה. בכל אופן, בצידה הימני, מישהו חרט בה, במכשיר חד,
צורת לב, ביד חובבנית.
סבא סיפר שכאשר הופיע לראשונה עם המקטרת בין חבריו, עורר הדבר
תחילה גיחוך ואפילו ציחקוקים.
אולם במשך הזמן כולם התרגלו אליה. אגב, המקטרת אבדה לסבא,
לדבריו, באיזו פעולה מעבר לגבול, פעולה שאני מעדיף לא להזכיר
אותה כי אף היא וודאי מצוצה מהאצבע. הסיפור על המקטרת הצטרף אל
שאר המעשיות, בכלל, נראה לנו, הנכדים, שזה לא כל כך מתאים לאיש
מבוגר להשתעשע בדמיונות.
עכשיו, כשכבר נמאס לדבר על סבא, אני רוצה לספר על דברים
רציניים. רציתי לספר על תקופת המילואים שעשיתי לאחרונה. הובטח
לנו ששרות המילואים הפעם, יהיה קל ונעים.
בסך הכל נשב באיזה מוצב בערבה, נשמור בלילה ונשתזף ביום. המקום
בו ישבנו היה באמצע המדבר. מולנו ראינו מעבר לגבול את הרי אדום
סביבנו היה רק חול צהוב. היה משעמם.
לילה אחד קיבלנו הודעה דחופה במכשיר הקשר לא לפתוח באש בשום
אופן גם אם נראה חיילים באים מהגבול הירדני אל המוצב שלנו. על
ההודעה הזו חזרו שוב ושוב בצורה החלטית. לקראת הבוקר, ראינו
חוליה קטנה של חיילים נעה לעברנו. באופן אינסטיקטיבי הושטנו
אצבע להדק. המפקד שלנו חזר והיתרה בנו להניח את הנשק. ישבנו
בעמדות וחיכינו. החיילים התקרבו אלינו ואז ראינו שהם נושאים
איתם פצוע.
היו אלה חיילי יחידה שאין מזכירים את שמה, שחזרו מאיזו מבצע
מעבר לגבול. הובלנו אותם לחדר האוכל ואת הפצוע הכנסנו למרפאה.
אני, שהייתי החובש הפלוגתי, הסרתי ממנו את הבגדים ספוגי הדם,
החלפתי לו את התחבושות וצילצלתי לבית החולים בבאר-שבע שישלחו
אמבולנס. אחר כך התפניתי לנסות לפתוח את אגרופו של הפצוע שהיה
קפוץ ומגואל בדם.
במאמץ פתחתי את האגרוף. בתוכו מצאתי מקטרת שבורה. בלבי ידעתי
מה מצוייר עליה כאילו כבר ראיתי אותה פעם. מיששתי אותה. מבעד
לדם הקרוש חשתי שחרוטה עליה צורת לב.
"מאיפה לך המקטרת הזו?", שאלתי את הפצוע.
"...מצאתי אותה בעין-מוסה", לחש הפצוע.
"מה זה, 'עין-מוסה'?", שאלתי.
"זה הוואדי בכניסה לפטרה", אמר הפצוע, "מקום מסוכן!".
מאז אני מכבד את סבא.