..וגזרתי על עצמי גורל של בדידות..
הייתי נהנית לשבת יום יום, לאחר העבודה, על הספה המרוטה בצבע
כחול כהה, לעשן בשרשרת ולבהות מהחלון של דירתי בקומה ה-21.
אהבתי את חופש התנועה בבית, את העובדה שאני יכולה לעשות מה
שאני רוצה מתי שאני רוצה.
מהחלון האנשים נראו קטנים כמו נמלים עובדות, חרוצות, מתרוצצות
להן מפה לשם.
ולשם מה?
נשפתי את העשן בתסכול. לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה ואיך להתקדם
למטרה.
כבר לא נשארו כוסות נקיות לקפה או כל שתיה אחרת.
הצצתי בעיתון. התאריך הראה שהוא לפני שבוע.
והוא היה כל-כך מקסים..חשבתי בעצב. למה דחיתי אותו בעצם? הוא
לא דיבר יותר מדי, ולא שתק כמו דג. היה לי את החופש ואת הביחד.
מה חסר לי באותם יחסים?
איבדתי שליטה..
ביקשתי שיעזוב. לא פירטתי סיבות ולא בכיתי.
כאילו כדי לאמת את דברי נחתה טיפה רגזנית של גשם סתיו ראשון על
חלוני.
לבשתי את המעיל ויצאתי החוצה. כולם מיהרו להסתתר ורק אני נתתי
לשמיים לפרוק עלי את היגון. אחרי הכל, הרגשנו די דומה באותו
רגע.
-"תחיי את החיים שלך ללא חרטות"..
מי אמר את זה?
פרט לאיש זקן במעיל אפור אף אחד לא היה מסביבי. נעצתי בו מבט
חד.
-"דיברת אלי ,סבא"? שאלתי.
הוא נחר בבוז.
-"אני לא רואה עוד מישהו כאן, ואת מספיק מבוגרת להיות אישתי".
-"היי, אני לא מוכנה לעמוד כאן ולספוג הערות על הגיל שלי"!!!
צעקתי.
-"אז לכי". משך בכתפיו.
זה בדיוק מה שעמדתי לעשות אבל כוח מוזר השאיר את רגליי נטועות
במקומן.
-"בואי, רגזנית קטנה, אני אזמין אותך לקפה, את אוהבת קפה,
נכון"?
-"כ..כ..כן"..הצלחתי לגמגם.
הלכנו לבית קפה פינתי קטן. כמה אנשים רטובים כמוני ישבו סביב
שולחנות עם מפה משובצת וניסו להתחמם.
הייתה שתיקה.
הזקן הביט בי בעיניים מוזרות, בוחנות. התפתלתי בכיסא. הוא שם
לב לחוסר נוחות שלי וחייך.
-"למה את מענישה את עצמך"? שאל.
חשבתי להתמם אבל ידעתי שאין טעם.
-"אני לא".
-"אז למה בחורה יפה כמוך מטיילת בגשם במקום לבלות ערב חמים עם
אהוב ליבך"?
-"א..ני..אני..הוא...אנחנו כבר לא ביחד". הצלחתי לפלוט.
-"כולנו נשרפים בגן-עדן"..מילמל לעצמו.."לא..זה..לא מתאים..מה
עם"?.."אל תסתכלי לאחור,תחיי, זהו זה"!! "אל תסתכלי לאחור,
פשוט תחיי, האומללות לא תוסיף לך חן".
בהיתי בו בחוסר הבנה.
-"או..את תביני יום אחד..כשתהיי זקנה ובודדה, אז את
תביני..ויהיה מאוחר מדי, את יודעת".
-"מאוחר מדי למה"?
-"לחיות, חמדתי, לחיות. זאת המהות שלנו בעולם"!! שיערות זקנו
רטטו בהתרגשות.
חייכתי.
-"או..אני חיה". אמרתי.
-"את מתה יותר מכל קשיש באיזור".
הערה עוקצנית נוספת עמדה על שפתי כשהחלטתי פשוט לשתוק. היה בו
משהו..
-"מה אתה מציע לעשות"? שאלתי בהכנעה.
-"אני? אני לא יכול להציע כלום, הכל תלוי בך, נשמה פראית. לא
תוכלי לרוץ לעד חופשיה באחו, מתישהו תתצרכי לקשור את חוט גורלך
בחוט אחר. לשם כך אנו חיים".
אצבעו ליטפה תלתל משיערות ראשי, משתעשעת. שמתי לב לניגוד החזק
בין ידו הגסה למרקם העדין של השיער.
הבטתי בו לראשונה וראיתי לפתע את מראהו האמיתי. איש עייף,
בודד, שסך הכל רצה להזהיר אחרים שלא יחזרו על הטעויות שלו.
-"תודה". לחשתי. "תודה".
-"אה..כבר הולכת"? לא נאה לך לשבת עם תרח כמוני, מה"?
פניתי להתרחק כשחיוך על שפתי..
אור.. לבן.. מסנוור.
אור.
פקחתי את עיני. בוקר. של איזה יום?
עבודה.
משכתי את השמיכה מעל לראש. לא רציתי ללכת לשום מקום. השיחה עם
הזקן השאירה בי טעם מר שזור במתיקות.
שיחה..איש זקן..
רציתי לראות אותו שוב. לשאול עוד כמה שאלות.
התלבשתי במהירות וירדתי למטה, לא מקדישה תשמות לב למראי
המבולגן.
במדרגות הכניסה לבניין נתקלתי בדמות מוכרת. מוכרת עד כאב.
נשמתי, עוצרת את האוויר בריאותי.
-"בוקר טוב". אמר.
-"גם לך". הפטרתי.
-"תגיד..לא ראית כאן במקרה..
-"איש זקן"? השלים את משפטי. וכשראה את ההפתעה על פני מיהר
להוסיף:
-"את מתכוונת להומלס שהסתובב פה בחודש האחרון? לקחו אותו
אתמול.
-"לקחו, לאן?!? אני חייבת"..
-"תרגעי, את לא יכולה לראות אותו. הוא מת אתמול. דלקת ריאות או
משהו כזה, הכל בגלל הגשם הארור", הוא הביט בטיפות הנורות בכעס
מהמשמיים.  "מצאו אותו מכוסה בקרטון, לופת בידו תלתל שיער,
מוזר איך ש.."
-"בוא, נעלה". קטעתי אותו. מיצמתי כדי להסתיר את הדמעות. "אני
מקווה שלא אכפת לך שאני לא משהו היום".
הוא צחק צחוק קטן.
הסתכלתי מבעד לדלתות הכניסה השקופות. לא ניתן היה לראות שום
דבר מבעד לגשם. אימצתי את עיני, מקווה לראותו מופיע, אחר
התנערתי, נזכרת שעומד מולי מישהו שזכאי להתנצלות ובתור אחת
שלפתע נורא רצתה לקבל הזדמנות שניה, החלטתי שעדיף להתרכז בו.
נכסנו למעלית וחזרנו לדירתי, מוכנים לשתות קפה, לעשן בשרשרת,
להיות ביחד. כל חיה פראית תגיע לכלוב שלה בסופו של דבר, אבל
עדיף שזה יהיה עם מישהו.
החלטתי לקחת את הגורל בידיים..