יש ביטוי שאומר: "מצטערים על משהו, רק כשזה נעלם". ובכן הוא
נכון.
כשאחי היה פה שנאתי אותו. תמיד היינו עולים זה על עצביו של
השני. עכשיו הוא רחוק ממני בארץ אחרת.
אני מתגעגע אליו. בזמנו אם היו אומרים לי שהוא יהיה במרחק מאות
קילומטרים ממני, הייתי שמח וצוהל מאושר. אבל עכשיו...
אותו הדבר עם חברים שאיבדתי. זה תמיד היה מסיבה מטופשת. אם זה
ריב מטופש ואם זה בגלל שהתחלתי עם ידידה שלי. וזה קורה שוב
ושוב. חברים באים והולכים. זה כואב.
אני לעולם לא אלמד את הלקח - תוקיר את מה שיש לך, תאחז בזה עם
כל מאודך. כשזה ילך אתה תשתגע.
ואז לרוב כבר יהיה מאוחר מדי.
לכל האנשים שאיבדתי ולעולם לא ישובו, וכל אלו שפשוט רחוקים
ממני ואני לא יכול להגיע אליהם, כל שהיו חברי, כל שהנם חברי,
כל שיהיו חברי, כל אלו שהיו, הנם ויהיו קרובים אלי - אני אוהב
אתכם. תמיד תהיו חלק ממני. אני מתגעגע אליכם גם אם אני ואתם לא
מבינים את זה.