הטיילת של תל אביב נמצאת על שפת הים ממש. אם רוצים לעזוב את
החוף צריך רק לחצות את הכביש. בנתניה לא. הרבה מדרגות יש עד
שמגיעים מהחוף למעלה, הרבה מאוד. למי שלא בכושר זה יכול לקחת
זמן. אני רצה במעלה המדרגות, הנשימה שלי מתקצרת, אני לא בכושר.
מהר, מהר, מהר - הים רודף אחרי, הוא מהיר ממני, הוא גדול ממני,
הוא גבוה ממני, הוא יכסה אותי, הוא נושף בעורפי. הים בכושר.
הנשימות של הים לא מתקצרות. הנשימות של הים הן אינסופיות. הים
הוא אינסופי, אני לא. אני מתעוררת שטופת זיעה.

"תיישרי את הגוף."
"נו, תיישרי! רגליים בתוך המים!"
"אני מחזיק."
"מה את עושה?!"
"תפסיקי להשפריץ עם המים."
"אז-נפלת..."
"אז-בלעת-קצת-מים..."
"מה את בוכה?"
"את ילדה קטנה?"

צריך לדעת להשתמש בידיים וברגליים בקצב אחיד. לפתוח, לסגור -
בתנועות מעגליות או חתירה או פרפר. לנשום נכון - להכניס אויר,
להוציא אויר,  גם כשהראש בתוך המים. זה לא חוכמה לדעת לשחות
בבריכה האולימפית, צריך לדעת לשחות גם במים לא מוכרים, גם
כשנזרקים מגבוה בלי מקפצה, בים, גם כשאין מעקה, כשהרגליים לא
נוגעות בקרקעית, גם כשאין אף אחד שיחזיק מתחת לבטן,
כשמתעייפים, כשאין אויר לנשימה, גם כשנדמה שטובעים. לשחות עם
הזרם, לשחות נגד כיוון הזרם, נגד  הגלים, לא לפחד.

בטחון - קוראים לזה.

אני מתפתלת עם יערות הכרמל על ארבעים-חמישים. דרך המראה הקדמית
מאזדה כסופה נדבקת לאחורי הדייהו שלי. אישה נוהגת. אם גבר היה
נוהג הוא היה מצפצף. גברים לא אוהבים נשים שנוהגות. גברים
אוהבים עוד פחות נשים שנוהגות לאט. מי שרוצה לנהוג לאט כדאי לו
שייסע במסלול הימני. בכביש הזה יש רק מסלול אחד, לכן הגברת
במאזדה עדיין מאחורי, לכן מאחורי הגברת במאזדה יש שיירת
מכוניות ארוכה ומתפתלת. זה לא נעים לעכב גברת במאזדה, ועוד
פחות נעים לעכב שיירת מכוניות מאחורי גברת במאזדה שלא יכולה
לעקוף כי על הכביש הזה יש רק מסלול ימני. אני מאיצה.

"למה את לא עוקפת?"
"למה על הפס הצהוב?"
"למה את באמצע הכביש?"
"מהר מדי!"
"לאט מדי!"
"תעבירי הילוך!"
"נו למה את לא עוקפת?"
"תאותתי כבר!"
"תחזרי לימין!"
"תעברי לשמאל! את לא רואה שהוא נוסע לאט?"

לעבור תיאוריה במכה ראשונה זה פשוט, צריך רק לשנן את החומר כמה
פעמים. תיאוריות הן פשוטות, בסך הכל מילים. להוציא רישיון,
לנהוג, זה כבר יותר מסובך. צריך להרגיש את הכביש, לאמוד את
מימדי הרכב, לשחק עם הרגל, גז-ברקס-גז-ברקס, לסובב את ההגה
בזווית הנכונה, לשים לב שאת הסיבוב הזה צריך לקחת בשני, ואת זה
אפשר בשלישי, להיזהר לא לעכב את התנועה, להיזהר לא לסכן את
התנועה, לסחוט את הדוושה עד תום, למלא מצברים בזמן, לשמור מרחק
מספיק גדול למקרה של עצירת פתע. על השלט כתוב שמותר שמונים,
צריך לציית, לשים לב שלא תמיד יש שלטים, לדעת להחליט לבד מה
מותר ומה אסור כשאין שלטים. כאן אפשר לחנות, כאן לא, להדליק
אורות גם ביום, להתחשב בתנאי השטח - להאט, להאיץ, לדבר, לשתוק,
לבכות, לצחוק - להרגיש מתי לעשות מה.

אינטואיציה -  קוראים לזה.

אני עומדת מול המראה בקניון. מוכרת דקיקת גיזרה מחויכת שואלת
האם היא יכולה לעזור, אני אומרת שלא. אני לא אוהבת לעמוד מול
מראות בקניון, מראות בקניון משקפות לי תמיד איך אני נראית. אני
אוהבת עוד פחות מוכרות דקיקות גיזרה שמחייכות ושואלות אם אפשר
לעזור. אני מורידה את החולצה שמדדתי, הולכת לקחת מידה אחת יותר
גדולה. המוכרת הדקיקה מחייכת אלי ברחמים ואני מחייכת אליה
בחזרה, שלא תחשוב שאיכפת לי מזה שמוכרות דקיקות מרחמות עלי. לא
איכפת לי!

"מה?!"
"עוד פעם את אוכלת?"
"את רעבה?!"
"תסתכלי על עצמך!"
"לא איכפת לך את אומרת?"
"כל הבגדים שקניתי לך בקיץ מתפוצצים עלייך."
"לא, אני לא אתן לך כסף לקנות אחרים!"
"ככה!"
"מה? מה את תעשי?"
"באמת? אם תזרקי אז תלכי עם פיג'מה לבית ספר."

המראה משקפת את מה שעומד מולה, כתוב במילון. מחזירה את קרני
האור. מה שמשתקף במראה גלוי לכל, מה שמשתקף במראה זו האמת. אי
אפשר לברוח ממה שמשתקף במראה, אי אפשר לברוח מהאמת. אפשר רק
לנסות, אפשר לעצום עיניים, אבל צריך לזכור שמה שמשתקף במראה
גלוי לכל, גם כשעוצמים עיניים, גם כשמנסים לברוח. "שקר החן
והבל היופי," כתוב בתנ"ך. "האופי ולא היופי," כתוב בספר
הזכרונות מכיתה ח'. "כדי להיראות טוב צריכים להרגיש טוב," כתוב
בספרים לעזרה עצמית. גם אם מוכרות דקיקות בחנויות הקניון
מביטות בחיוך רחמני.

דימוי עצמי - קוראים לזה.

אני מתקשרת למנהלת שלי לומר לה שלא אגיע היום לעבודה, אני לא
מרגישה טוב היום. אני מרגישה אשמה על זה שאני לא מרגישה טוב.
אני מתנצלת בפניה על זה שאני לא מרגישה טוב ועל זה שלא אגיע
היום לעבודה. אני לא מרגישה טוב כל הזמן, אני מתנצלת כל הזמן,
גם כשלא צריך. בדרך כלל אני הולכת לעבודה גם כשאני לא מרגישה
טוב. כשאני הולכת לעבודה, גם כשאני לא מרגישה טוב, אף אחד לא
יודע שאני לא מרגישה טוב. המנהלת שלי לא מתרגזת, היא מבינה שכל
אחד לא מרגיש טוב לפעמים. המנהלת שלי  לא יודעת שאני לא מרגישה
טוב כל הזמן, אם היא היתה יודעת, היא אולי לא היתה מקבלת אותי
לעבודה. אבל המנהלת שלי לא יודעת, לכן היא רק מאחלת לי שארגיש
טוב, ומקווה שמחר אגיע לעבודה.

"קומי, מהר!"
"קומי כבר!"
"את תאחרי לבית ספר."
"מה אמרת?"
"את לא מרגישה טוב?!"
"מה כואב לך?"
"הבטן?"
"תפסיקי לעשות הצגות!"
"כל שני וחמישי את לא מרגישה טוב."
"מה קרה?"
"לא הכנת שיעורים?"
"יש לך מבחן היום?"
"קומי מהר ולכי לבית ספר!"
"אני לא אתן לך פתק למורה."
"נגמרו החגיגות!"

להתנצל, גם כשלא צריך. להרגיש עצלנית, רעה, שקרנית, נצלנית,
ואז להתנצל שוב, ליתר בטחון. להתמודד, לא להפגין רגשות, בעצם
לא להפגין רגשות שליליים, חיוביים מותר.  לא, זה לא נקרא לשקר,
כולם עושים את זה, כולם רוצים לראות אנשים מחייכים. לחייך
במקום לבכות, גם כשעצובים. התמכרות לחיוכים. צריך ללמוד
מהפרחים לא לקמץ בחיוכים. אז רק עוד אחד, קטן. צ'יז.

העמדת פנים - קוראים לזה.

אני יושבת בבית קפה עם בחור,  הוא אומר לי שאני מוצאת חן
בעיניו. האינטואיציה שלי אומרת שהוא לא משקר, הבטחון שאין לי
אומר שזה לא יכול להיות, אני מחליטה להעמיד פנים ולהאמין. אני
אומרת לבחור שיש לי אינטואיציות טובות ושאין לי ביטחון. הבחור
מרוצה. בחורים אוהבים בחורות שיש להן אינטואיציה טובה, כך הן
יכולות להרגיש ולדעת מה לעשות ומתי. בחורים אוהבים בחורות שאין
להן בטחון, ככה הם לא מרגישים מאוימים על ידן. אני מחייכת
ואומרת לבחור שזה מחמיא לי. אני לא אומרת לבחור שאני מעמידה
פנים, אני לא אומרת לבחור שאני לא מאמינה. אם הייתי אומרת לו
שאני מעמידה פנים, הייתי הופכת ללא מעמידת פנים, ובחורים לא
אוהבים בחורות שמגלות להם שהן מעמידות פנים.

"למה עשית את זה?"
"את לא יודעת?"
"מה את בוכה? תיכף אני אתן לך סיבה לבכות!"
"נו?"
"אני אחכה עוד הרבה זמן?"
"למה את לא יכולה להיות ילדה טובה כמו אחותך?"
"אפשר לחשוב שגדלת ברחוב."
"זה לא את?"
"אז מי עשה את זה אם לא את?"
"מה את שותקת?"
"את רוצה שאני אשלח אותך למוסד?"
"לא?"
"אז אל תשקרי לי. תגידי לי תיכף ומיד את האמת!"

צריך לדעת לגדל ילדים. ילדים צריכים שההורים יאהבו אותם, ילדים
צריכים להרגיש שיש להם בית, הם צריכים שההורים יאמינו להם.
ילדים שההורים אוהבים אותם גדלים להיות מבוגרים שאוהבים את
עצמם. ילדים שההורים מאמינים בהם הופכים להיות מבוגרים בעלי
בטחון, בעלי דימוי עצמי חיובי, בעלי אמון בעצמם ובעולם. הם
הופכים להיות מבוגרים שמאמינים כשבחור או בחורה בבית קפה אומר
או אומרת להם שהיא או הוא מוצאת או מוצא חן בעיניו או בעיניה.
זה נשמע מוכר. אולי זו קלישאה מתוכנית נשים בטלויזיה, אולי אמר
את זה איש חכם, אולי לומדים את זה באוניברסיטה.

ילדות מאושרת - קוראים לזה.