הדבר הראשון שכתבתי מעולם. הרגיש נכון להביא אותו לכאן.


הכרתי אותה בערך חודשיים אחרי שהיא עברה אלינו.
בדיוק נפרדתי מחברה שלי, ויותר מהכל הייתי צריך מישהו שיקשיב.
אז היא הקשיבה ... וגם דיברה לפעמים.
שאלתי אותה איך היא הגיעה אלינו, והיא סיפרה שהיא ברחה.
אחר כך הבנתי שזה משהו שהיא עושה לעיתים קרובות.

איפשהו מתחת לחיוך הסתמי, ולחזות שמשתדלת כל כך להיות מושלמת,
ממש עמוק בפנים, מצאתי בן אדם שבור.
תינוקת בת 15 שלא מוכנה להתבגר.
מחסומים.
רובם גבוהים נורא.
אני לא הצקתי עם שאלות, והיא לא התנדבה לספר.

יום השנה שלנו היה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה.
היא גדלה לאהוב את זה.

התחילה לדבר,
ולא הפסיקה, עד שהיא נרדמה...
ואני סתם ישבתי שם וליטפתי לה את השיער.
זה פשוט נראה כמו הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

הלך לה עם בנים. גם חברות היו לה יותר ממה שצריך או אפשר
לספור.
שייכת לכולם רק לא לעצמה.
"איך אפשר להיות בודדה בין כל כך הרבה אנשים?"

האמת שאת המסיבה ההיא אני לא הכי זוכר.
אבל את המספר אי אפשר לשכוח.
החיים שלה נוהלו עפ"י מספרים, והתפקיד שלי היה לנחש.
שישים ושש.
היא צחקה.
ואז פשוט הפסיקה.
ואני הייתי שם,
מלטף לה את השיער,
זה פשוט נראה כמו הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

היא האמינה בהכל ובכולם.
היא מתה ואנחנו איכזבנו אותה.
מעולם לא טרחנו להסתכל.