25.2.03

זה היה ב-23:45, אבל השעון שלי מקדים בשבע דקות. קיבלתי סימן
ממך, אות חיים, אחרי כל כך הרבה זמן, זמן של כאב, של געגועים,
של אהבה שמסרבת לחדול.

זו בעצם לא היתה הפעם הראשונה
הקטע המאוד אירוני בפעם הראשונה הוא שבדיוק הייתי בהצגה, הצגה
על החיים האמיתיים, על אלימות מצד בני זוג, אלימות פיזית. אבל
אני לקחתי את זה לגמרי אחרת. כמו שהיא נשארה איתו למרות החתכים
בידיים, כך אני נשארתי איתך למרות החתכים האינסופיים שהשארת לי
בלב. בכאב בלתי פוסק שהכאיב לי יותר מכל אלימות פיזית שהיא.
כאב בנפש שכאב הגוף לא היה מסוגל לספוג.

אז, בערך אחרי 3 חודשים, הייתה הפעם הראשונה,
ולא ידעתי איך להגיב.
הלם מהול בשמחה מהולה בפחד, פחד שזה יהיה רק חד פעמי ושזה רק
כדי לרצות אותי ולהראות לי שאתה עדיין שם, לא בשבילי,
אבל עדיין שם.
ואז כשניסיתי לגלות למה היינו צריכים את כל הריחוק הזה, שוב
התרחקת, ולא הגבת, ולא ענית.
ואני לא ידעתי איך להגיב.

קיבלתי כבר 5 סימנים ממך. ואני לא ידעתי איך להגיב.
לחשוף את הרגשות האמיתיים? בנחמדות הצפויה, כאילו כלום לא קרה?
או קצת, ממש קצת, להראות אכפתיות של כעס? לתת לך לחכות, לדעת
שהמשחק הזה שתמיד היה לך ביד נהרס, ועכשיו צריך לעבוד קשה כדי
להחזיר אותו? לא רציתי לתת לך לעבוד קשה, ידעתי שתוותר מוקדם
מדי, המשחק השבור הורכב מחדש בעצמו בלי שהיית צריך להתאמץ.

אבל הריחוק הלא מוסבר שלך, נמשך. וכמה שניסיתי להבין את זה, לא
הצלחתי וחשבתי שאולי עכשיו הכל יסתדר ויהיה טוב, ופעם הבאה
שיהיה ממך סימן אנחנו נשכח הכל ונתחיל מהתחלה, מההתחלה שהיתה
לפני הסוף וטבעתי בתוך מציאות ורודה, ורודה מדי...

כבר אין סימנים ממך.
אני מנסה לברר מה קרה פתאום, כל כך רוצה לשאול אותך עליה וכל
כך לא רוצה שתפרש את זה כתלות אינסופית שלי.
כל כך רוצה להגיד לך עד כמה אני...
אני אוהבת אותך.