הוא צועד, חזהו זקוף, אל עבר הכניסה לשדה התעופה, מדי הטייס
שלו מגוהצים למשעי, אך הקצוות הבלויים מסגירים את השנים הרבות
שעברו עליהם. כובעו מונח בזוית מושלמת על ראשו, פניו מקרינות
קור רוח של טייס ותיק וזקנו המטופח מוסיף להן נופך רשמי. רק
עיניו הכחולות, הבורקות בציפייה, ואגלי הזיעה הקטנטנים
המנצנצים על מצחו, מסגירים את התרגשותו. כשהוא פוסע, צעדיו
ארוכים ובוטחים, ורק כשהוא מגיע למדרגות המובילות לכניסה, הוא
אינו מצליח להתאפק ועולה אותן בדילוגים של שתיים בכל פעם.

כשהוא מגיע לכניסה, הוא מוריד את כובעו ומצדיע לשומרים, במנהג
ישן. הם מחליפים ביניהם חיוך, וכשהוא מכחכח בגרונו הם מייד
מסתירים אותו ומצדיעים לו בחזרה בשעשוע. האור בנורה מעל הפתח
מתחלף לירוק, ודלת הזכוכית נפתחת. הוא עובר בפתח במהירות של
אדם שזו אינה הפעם הראשונה שלו במקום. הוא נכנס לאולם הקבלה.
כשהוא עובר ליד הפקידות הן מנופפות לו לשלום והוא מחזיר להן
בהפרחת נשיקה לאוויר. הפקידות כולן מחייכות כאילו הנשיקה היתה
מכוונת לכל אחת ואחת מהן, אך הוא התכוון אל פקידה מיוחדת אחת.
בתו, שלה הוא אסיר תודה לנצח על כך שסידרה לו את העבודה כאן.

הוא ממשיך ללכת, ונעצר ליד אחד מקבצני שדה התעופה. הקבצן מחייך
אליו, והם מתחבקים כחברים ותיקים.
"מה שלומך רפי?" הוא שואל את הקבצן במבטא זר.
"לא רע. לא רע בכלל" עונה הקבצן ומחייך. "עוד לילה ארוך
לפניך?" הוא שואל בנימה טכנית קצת, כמעט משנן.
"כן. טיסה ---" הוא מחפש את המילים "בין יבשתית, כמו שאתם
אומרים" הוא עונה.
"לאן הפעם?" שואל הקבצן בסקרנות.
הוא משתהה מעט "לאוקראינה" הוא עונה לבסוף ופניו קורנות "הפעם
נעשה ביקור מולדת". הם נפרדים בחיבוק נוסף, וכשהוא ממשיך ללכת,
הקבצן מפטיר אחריו "דרך צלחה" ומגחך.

בסוף מסלולו הקבוע הוא עובר דרך אולם הנוסעים. כשהוא מתקרב
לאחד הספסלים, הילד שיושב על הספסל מצביע עליו.
"אמא! אמא!" שואל הילד ומושך בקצה שמלתה של אמו "זה טייס?" אמו
מרימה את מבטה מהעיתון, ומסתכלת לכיוון שאליו הילד מצביע.
"כן חמוד" היא עונה לו "הוא מוצא חן בעיניך?" היא שואלת
וצוחקת.
"כן! יום אחד אני אהיה בדיוק כמוהו. את תראי!"
הוא מתקרב לילד, צובט את לחייו וממשיך לעבר דלת השירות שמובילה
אל המסלולים. המאבטחים פותחים עבורו את הדלת ללא מילה, מתוך
הרגל נושן החוזר על עצמו כבר שנים רבות.

משב אוויר קר מקדם את פניו כשהוא יוצא החוצה אל חשכת הלילה.
המאבטחים  סוגרים מאחוריו  את הדלת והוא נשאר שם לבד, רק הוא
ושאון המטוסים הממריאים. הוא נושם נשימה עמוקה ומתיישב על כסא
הפלסטיק. הכסא שנמצא שם רק בשבילו. הוא מתרווח על הכסא, שבמוחו
אינו אלא מושב הטייס, ומבעד למסך דמעות הוא מסתכל במטוסים,
נזכר, חולם. מטוס מתגלגל לאיטו על המסלול. הוא שם. ידיו על
ההגאים, מכוון את מפלצת המתכת במיומנות, כמו מכונית צעצוע.
בואינג ממריא ועולה אל האוויר. הוא מעלה את המצערת, מחלק הערות
לטייס המשנה, מעלה את הגלגלים. לאחר מכן הוא פונה אל הנוסעים
בתרגולת הקבועה. מציג את עצמו, מספר להם על המסלול המתוכנן ועל
מזג האוויר בחוץ, בשפה צלולה וזורמת. שפתו שלו. מטוס של חברת
'אייר פראנס' יורד לקראת נחיתה. הוא ובתו במטוס הזה. מביטים
בהתרגשות בקרקע הזרה. והוא שוקע עמוק יותר בזכרונות, שומע רק
את משק כנפיהם של ציפורי הענק. מזהה את סוגם מרחוק, כמו צפר
מיומן.

מעט לפני הזריחה, הדלת שוב נפתחת וידו של מאבטח מנענעת קלות את
כתפו. הוא קם בהכנעה ונכנס בחזרה לאולם הנוסעים, עושה את דרכו
בצעדים קטנים של אדם זקן לכיוון היציאה משדה התעופה. הוא עולה
על מונית ונוסע לדירתו הקטנה. בחדרו הוא פושט את מדי הטייס,
מניח אותם בתוך קופסת קרטון ומכסה במכסה, שחס וחלילה לא יתכסו
באבק. הוא מניח את הקופסא על השידה המתנדנדת, ומביט בתעודה
הממוסגרת שתלויה מעל השידה.
"אנדריי פיאסקוב" מכריזה הכתובת בגאון באותיות קיריליות, "טייס
מוסמך". הוא נאנח ומנגב את עיניו, תולה את התעודה במקומה על
הקיר, וממשיך לעמוד ולהביט בה. קורא את המילים שוב ושוב.

לאחר דקה ארוכה, הוא מתנער ממחשבותיו, גוו מצטמרר מצינת הבוקר,
ולובש את בגדי העבודה שלו. בדרכו החוצה הוא מתעכב שוב ליד
התעודה, ומיישר אותה. הוא יוצא מדירתו, נזהר כרגיל לא להעיר את
בתו שישנה לאחר משמרת הלילה. שחלילה לא תראה אותו כך, בגדי
העבודה הבלויים תלויים ברישול על גופו, עיניו אדומות מחוסר
שינה, וזיפים אפורים מכסים את לחייו  הרפויות.

למטה פוגש אותו חברו ואדים ליד המשאית, מברך אותו בשפת אמם,
ומוסר לו את הכפפות העבות והמטונפות. הוא לובש אותן, וחברו
דופק על דופן המשאית בסימן מוסכם עם הנהג. אנדריי נאחז בחבל
הקצר, ועולה על המשאית מאחור, לצידו של ואדים.