פתאום באמצע היום, קיבלתי רצון לחיבוק דב גדול ואוהב. עוד
הייתי בפיג'מה ולא הספקתי לעכל את ארוחת הבוקר הקצרה שאכלתי.
במהירות די גבוהה, התלבשתי והתקלחתי והחלטתי לצאת למסע חיפושים
אחר חיבוק אוהב. לראש ולראשונה התקשרתי למור, מור הייתה חברתי
הטובה ביותר. היא הייתה ענקית בשביל בחורה, והיא אהבה לתת
חיבוקי דב ענקיים לכל אדם שאהבה. אבל מור לא הייתה בבית. במקום
ליפול על הספה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתקשר לנטע. נטע
הייתה חברה מאוד טובה, היא לא הייתה כה נחמדה  לעיתים, היה
נדמה שהיא מסתירה משהו ממני, אבל לא ממש תהיתי מה. בכל זאת
התקשרתי אליה, אהבתי אותה, היא הייתה מצחיקה וחכמה. היא לא ממש
יכלה לדבר איתי, היא גם לא התייחסה ברצינות לבקשת חיבוק הדב
שלי.

אחרי שריצה על הספה הקרה והבודדה, החלטתי שאת שאר המסע אעשה
ברגל, כמו בסרטים. הגעתי אל אורה, והיא התביישה רק מהבקשה. היא
שאלה אותי אם אני רוצה לשחק קצת בפלייסטיישן, היא לא הייתה
טובה בהבנת רגשות. העצב כבר מילא את ליבי יותר מדי. למרות עצב,
בכי והרגשת אפסיות כללית בגוף, החלטתי להמשיך במסע החיפושים.
החלטתי ללכת אל מרינה, שאמרה לי שאני הומו, מה שלדעתי לא היה
נחמד במיוחד, וגרם לי לבכות שנית. הרגשתי כמו בסיוט החוזר
ונשנה שאני חולם כל לילה בזמן האחרון. אני חולם שאני רץ ערום
בכיכר וכולם צוחקים, מצביעים ולא רוצים לדבר איתי. לפעמים אני
חולם שאני לא מצליח למצוא מכנסיים בשום מקום, לפעמים שמרביצים
לי, אבל תמיד שרע לי.

אני לא מתייחס יותר מדי לחלומות, לכן המשכתי בחיפוש החיבוק.
הלכתי לנורית, קצת פחדתי מפני שנורית אפילו יותר רגשנית ואפסית
ממני, והבנתי את זה אפילו יותר טוב כשהיא התנפלה על רגלי והחלה
לבכות. היא סיפרה שפיתו אותה, שאמרו לה שיהיה כדאי, אבל לא
היה. הנחתי שאני מבין את ההתרחשות, אבל לא התעמקתי בעניין.
רציתי לעזור לנורית אבל הרגשתי יותר מדי עצוב מכדי לשמח אדם
אחר, במיוחד את נורית הבוכייה. הדבר היחיד שקיבלתי מהביקור שלי
אצל נורית הוא שאני צריך להבין למה החיבוק שורץ במוחי, למה אני
כל כך רוצה בו. אני מניח שהייתי מבין את הדבר גם בלי נורית,
אבל לקחתי את מסקנתי איתי, והמשכתי במסעות החיפוש המתרחב.

בתקופה האחרונה של חיי, לא הרגשתי כעצמי. בעבר, שנראה היום כה
רחוק ממני, הרגשתי שאני חזק, מצחיק ויפה. חוסר הביטחון שרר
בגופי בצורה מדאיגה, ומה שהדאיג עוד יותר הוא שחוסר הביטחון
הווה בעיה פחות גדולה בחיי. ההרהורים המשיכו והמסע איתם.  אחרי
התקלות במכשול, ונפילה לא נעימה על הכביש, נזכרתי במסיבה ביום
השישי האחרון, שם פגשתי את עינת, היא לא רצתה לגלות לי את שמה
אז. הייתי צריך להוציא את שמה מחברה משותפת, גם זה היה קשה
מפני שהיא רצתה לשתף פעולה עם עינת. עינת הייתה כה נחמדה,
שיחקה בי, הראתה לי שהיא כמוני, לא כמו כולם, שונה וגאה, שותה
ושמחה. נזכרתי כמה רציתי בה, כמה חשבתי עליה, אבל לא הבנתי איך
יכלתי לשכוח ממנה. עינת הייתה יפה מאוד, גוף מושלם, צחוק נעים,
קצת ביישנית, ומכאיבה על הלב יותר משעליו לשאת. יש בנות שכשהן
לא מסתכלות עלי אני מרגיש כאילו חץ עובר דרך ליבי. בעצם רק
עינת גורמת לי להרגיש כך, אחרות לא מתקרבות. חשבתי שאני צריך
לבקש ממנה חיבוק, והחלטתי לבלוע את כבודי ולבקש.

ההליכה אליה, הייתה רצופה בהירהורים ורוצונות להשתפן. האם
חיבוק שווה כל כך הרבה? חשבתי לעצמי. אבל משום מה כמה ככל
שרציתי לחזור לביתי, רגלי הגבירו במהירותן והמשיכו במסע הכואב.
המשכתי ללכת, ידי הרימה את עצמה לפעמון דלתה, ופי דיבר בשבילי
ממש כאילו לא שלטתי בשפתיי ובמעשי. סיפרתי לה, בבושת אך בלת
ברירה מחוסר שליטה, על יומי ומצבי הנורא. לא רציתי להתבכיין אך
כנראה שזה מה שגופי חפץ. הגעתי עד לדמעות ואז קיבלתי חיבוק דב
ענקי, ריח שיערה הדהים כל עבר בגופי. כשהיא לאט לאט הרפתה
ראיתי את פניה קרובות לשלי, דמעותי נפסקו, וגופי רעד, אך בלי
שליטה התקרבתי. שפתיי איבדו קשר עם מוחי, ומוחי עבד רק בעזרת
ליבי. נישקתי את עינת, נשיקה ארוכה אמיתית ויפה. שכחתי מכל
בעיה ואחריות אשר פקדה אותי, הרגשתי כי יש לי כנפיים והשמיים
בידי.

מאז אני שמח, מרגיש שחיי יצאו מסרט אמריקאי שתמיד שנאתי, מפני
שעלילתו לא אמיתית. לפעמים אני חושב שאני חולם, שלא התעוררתי
עדיין, או שמתתי והלכתי לגן עדן, אבל כל פעם שאני רואה את
עינת, זה ממש לא משנה לי, מפני שהיא ממטירה עלי חיבוק דב גדול
ואוהב, ונשיקה שמרעידה את כל גופי באהבה.