תמיד אומרים שהוא מתגלה בפרטים הקטנים.
אני פעם ניסיתי למצוא אותו שם וכנראה שהוא בדיוק יצא באותו זמן
ובכלל, חשבתי לעצמי, שלא יכול להיות שהוא נמצא בפרטים הקטנים
אם הוא הכי גדול שיש.
כן! אלוהים הוא הכי גדול - אי אפשר לתפוס כמה שהוא גדול. "אז
איפה הוא גר?" חשבתי
הבית של אלוהים חייב להיות יותר גדול מאלוהים ובעצם אין יותר
גדול מאלוהים כי הרי כבר אמרתי לעצמי שאלוהים הוא הכי גדול.
כמו שאומרים... אללה אכבר.
אז כנראה שאין לו בית.
"את יודעת?" החלטתי לשתף את סלעית שבדיוק חיכתה איתי בחדר
ההמתנה של ד"ר רוטשטיין. היא הסתכלה אלי בפליאה, כי זו הפעם
הראשונה שדיברתי איתה למרות שהיינו תמיד באותה שכבה בבית
הספר.
"לאלוהים..." המשכתי אני וגם היא המשיכה עם הפנים המתעוותות
באי-הבנה, "לאלוהים אין בית" הטחתי בה.
"לאלוהים אין בית?!" שאלת אותי בפליאה. 11 השנים של תנ"ך בבית
הספר - אצלנו לפחות התחילו ללמוד בכיתה ב' - לא הסתדרו לה
כנראה עם תמונה של אלוהים שהוא הומלס. לא יעלה על הדעת שאלוהים
מסתובב באיזה צומת סואנת גדולה ומבלה לו את ימיו שם בין
קרטונים ישנים.
"כן, אין לו בית. הרי, אם אלוהים הוא הכי גדול..." הנעתי את
הראש מטה בעודי ממשיך למקד את המבט בפניה המשתאות של סלעית
לקבל סימן של הבנה.
"כן," היא משכה את הכן די הרבה. חשבה כנראה שאני מנסה להתחיל
איתה. לא יודע למה.
"אז אם הוא הכי גדול בעולם, הוא לא יכול לברוא לו בית, כי אז
הוא כבר לא יהיה הכי גדול. הוא יהיה השני הכי גדול אחרי הבית
של אלוהים". אהה. הראיתי לה מה זה. הסתכלתי בה ואז הבנתי -
זהו. אני דפוק. היא כבר החליטה. אבל סירבתי לוותר כבר עכשיו.
"ואת יודעת מה... אולי הבית של אלוהים יבין שהוא הוא בעצם הכי
גדול ואלוהים יותר קטן ממנו ואז הוא יתחיל לתפוס תחת."
היא הביטה בי. הפעם החל לבצבץ גם כעס מבעד לפניה היפות.
אני עיקמתי גבת ימין כלפי מטה במבט חודר. "זה כמו סטאלין. או
סדאם חוסין. מיד כשמישהו מתחיל לגדול יותר מדי, הם דואגים שכבר
לא יגדל יותר. כדי שלא תהיה מהפיכה. הם הכי גדולים וכל השאר
סתם קטנים"
"אתה משווה בין אלוהים לסדאם חוסין?!" עכשיו היא כבר ממש
כועסת.
"מה קרה לך? מה? מה את?... הרב הראשי?", עניתי-שאלתי בקול של
ילד נעלב והמשכתי, "לא השוויתי בכלל בין אלוהים לסדאם חוסין.
רק אמרתי ששניהם רוצים להיות הכי גדולים מכולם. סדאם הכי גדול
בעיראק ואלוהים הכי גדול בעולם. ביקום. בכלל. חוץ מזה, אולי
סדאם חוסין או סטאלין חושבים שהם אלוהים, אבל זה לא אומר שאני
מסכים".
"בוא'נה", ברגע הזה כבר ידעתי מה היא הולכת להגיד, "אתה מזה
דפוק!", ידעתי! ידעתי שהמשפט הזה יגיע מתישהו.
"טוב", ויתרתי.
"ובכלל, גם אם הבית היה יותר גדול, הוא לא היה יכול לתפוס תחת
כי בתים", היא עצרה לפני הפאנץ'-ליין, "- אין להם רגשות". בראש
שמעתי באותו רגע את החמישית של בטהובן. טהטהטהטההה!
"מה?", חשבתי לעצמי, "הבחורה הזו משתפת איתי פעולה?", ניסיתי
לעכל, "ועוד... סלעית! הפרחה?", לא הלך.
"וחוץ מזה, תדע לך שזה חילול השם מה שאתה עושה", אמרה והעליבה,
"אתה בכלל לא מבין. אלוהים לא צריך בית במובן הפיזי", אמרה
הפרחה הכבדה והדליקה גם סיגריה.
"שמעי, אסור לעשן פה סיגריות", החזרתי לה!
"לך, יא מניאק! אומר לי שאסור לעשן", ידעתי שזה לא יסתיים בטוב
ופתאום היא גם הוציאה את הצווחה: "גם לשאת את שם ה' לשווא זה
אסור! אז מה? רק בגלל שאלוהים לא נמצא פה", היא עצרה וחשבה,
"במובן הפיזי, כמובן", אני עדיין לא האמנתי לאוצר המילים שהיה
כל השנים האלה טמון בפרחה הזו, ממש מטמון אבוד, "מה? אז אם הוא
לא נמצא פה, אז אפשר לדרוך עליו? גם אם לא היה לו בית, עדיין
זה היה אסור."
שתקתי. מפחיד. נשבע לכם מפחיד.
"וחוץ מזה! יש לו בית! אנחנו הבית שלו, האוויר זה הבית שלו,
הצבעים זה הבית שלו, הההההכל זה הבית שלו. יופי?" קינחה בשאלה
הרטורית האולטימטיבית לפרחות האזור.

מושפל, מסכן, עלוב ומופסד שתקתי, אח"כ קמתי. הבנתי שלא יצליח
לי ואפילו את המטומטמת הזו אני לא אצליח לשכנע שיש בי טיפת
חוכמה, או שנינה.

"הגם את, סלעית?" חשבתי בליבי. התחלתי לבכות, באמת לבכות. עם
דמעות וכל הבלאגן. יצאתי מהחדר ואמרתי-נבחתי לעברה: "מה את
מבינה בכלל באלוהים...", משכתי את אפי, "גם כן."