כבר בימים האחרונים של החורף היה אפשר להרגיש שזה הולך להיות
אביב עצוב.
דווקא העונה הזאת שמעבירה מעגמומיות החורף לעליצות הקיץ, במשב
רוח רענן וחמים, הגבירה את העגמומיות המתמשכת ללא כל תקווה.
הקור החליט להישאר רק עוד קצת... להאריך טיפה את הקיפאון והגשם
הקודר.
העננים לא הסכימו להודות בקיומם של שמיים כחולים וניסו להסתיר
אותם בכל רגע אפשרי... קרני השמש אומנם הודחו כמעט לחלוטין אך
לעיתים בלילה, היו קרעי שמיים קטנים וכמה כוכבים היו מצליחים
לברוח ולספר שיש עוד תקווה מאחורי "העננות הכבדה".
אבל העלים היו נופלים מהעץ כאילו בוכים, מצטרפים ליבבות
הרוחות, אפילו טיפות הגשם שלא חדלו כמעט לרגע היו מעציבות כל
אדם בו נגעו כדמעות עצב.
עצב של כמה עונות או אולי יותר הצטרפו יחד לחלוק את הכאב הישן
והחדש.
וכך ימי האביב נמשכו להם לעוד חודש, חודשיים ללא שינוי...
אפילו החורף החוויר למראה העונה הלא מוכרת הזאת, העצב לא היה
רק שלו.
חיות החורף כבר קפאו מקור, ורצו שהקיץ יגיע שיוכלו לישון.
והדובים היו מתעוררים בכל בוקר בתקווה שהיום זה יום חמים... אך
זה לא היה.
המטריות המותשות היו שוכבות קרועות לצדי הכביש, ומרחמות על
האביב העצוב.
המוסיקה הזורמת בעולם התעצבה עד כדי קריעת מיתר... והתווים
מעולם לא נשמעו מפוחדים יותר.
האנשים ברחוב היו הולכים ישר ללא שום מטרה וגם לא היה להם אכפת
שכך.
זוגות האוהבים החליטו שעדיף לבד... ופסח בוטל רשמית.
אבל כמו הכל גם זה היה חייב להגמר, טיפות העצב נפלו על יותר
מידי אנשים במלנכוליה מדבקת.
אם פעם תהיתם למה יש רק 3 עונות אז זו התשובה...