[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי אופיר
/
שש אחרי המלחמה

את שעתיד היה לבוא לא יכולתי לדעת מראש. החיים שהשתנו, האויבים
שבאו והלכו או שאנחנו הולכנו אותם, האנשים שהתחלפו והצבעים,
הו, הצבעים הנוראיים בשמי יום שלישי העשרים ושתיים לחודש
פברואר באותה שנה, שהפכה את כולנו מצד אחד לצד שני.

לא היתה ברירה אלא לעבור את זה, או לגמור כמו הצד שלא רצינו
להיות.





העתיד נפתח בפנינו שנתיים לפני, כשנחתמו סוף-סוף אותם הסכמים
חשובים ששנים ארוכות דיברו עליהם. אותם הסכמים שעתידים היו
לשנות את מהלך חיי כל היושבים בארץ הזו, על כל גבולותיה. כמה
נחמד היה להסתובב בערים כמו ג'נין, כמו רפיח וכמו ירושלים בלי
להרגיש בפחד. כמה נחמד היה יכול להיות לו יכולנו להמשיך לעשות
זאת עוד שנים, אך הגורל והפוליטיקה הרסו הכל ומצאנו עצמנו
מוכרזים שוב כאויבים, רק הפעם על-ידי מדינה, ודוקא זו שעזרנו
להקים במו-ידינו. אני ושאול, שנינו הלכנו בתקווה לעזור, ואכן -
שאול ואני הקמנו יחד חברת שיקום. קיבלנו תקצוב גבוה מאוד
ממדינות בכל רחבי העולם, שהבינו שכנראה זה הסוף הטוב לכל
הסכסוך שנמשך שנים על-גבי שנים. במשך שנה וחצי יצרנו, בעזרת
עובדים משני הצדדים, את חברת-השיקום הגדולה בעולם. הקמנו מחדש
בתי-ספר, מסגדים, מבני-ציבור. עזרנו להעלים את כל ההרס שנוצר
במשך התקופה הארוכה של הסכסוך. לאט-לאט היה נראה שהנה, מגיעה
השלווה האמיתית.

שאול ישב לידי באותו יום שהפך את צבעיו.
הוא רצה להתגלח וכל הסכינים כבר נגמרו, אז הוא השתמש במרק חם
מהמטבח, שאותו שם בתוך פחית שימורים שאכלנו ממנה אתמול
בצהריים. עם אותו סכין שהשתמש בו לפני חודשיים וחצי לחיתוך
חלקי-החבל הנותרים בזמן הקמת האוהלים, זה שכבר התחיל להחליד
מהלחות הנוראית של הפברואר הזה, הוא השתמש כדי להחליק את
פניו.
"כדי להיראות טוב בפני האויב", אמר לי בחיוך.
"שאול, אתה תמיד נראה טוב", החזרתי לו בחיוך שהיה יותר ריקני
משלו. כל לילה הרגשתי שגולגולת גדולה מציצה בי מהצד השני של
הגדר, ופשוט מחכה שאירדם לגמרי, כדי להפתיע ולפגוע.
הוא העביר את הסכין שוב על סנטרו. "תראה איזה יופי! מי צריך את
כל המכונות המשוכללות הללו של כל החברות האמריקניות. תראה מה
שמרק וסכין חלודה יכולים לעשות!"
"כן, מי היה מאמין שניראת כמו איש-מערות עד לפני שעה וחצי."
"ואתה צוחק? את הזקן שלך אתה לא מתכוון להוריד?"
העברתי את כף ידי הימנית בזקן-העבות שגדל לי וחשבתי על זה כמה
דקות. לפתע הסתובב אלי שאול ופניו היו חלקות לגמרי, ונצצו באור
השמש. "נו, מה אתה אומר?", שאל וחייך את חיוכו הרחב המפורסם.
"יאללה, תן את הסכין. לא נחתכת?"
"לא, הכל עבר טוב."
לקחתי את הסכין וטבלתי אותו במרק. שאול נגע בכתפי והושיט לי
מספריים. "אתה לא מתכוון לחתוך אותו ישר עם סכין, נכון?"

חתכתי את הזקן במספריים עד שהיה לזיפים מאוד ארוכים. אז יכולתי
להרשות לעצמי להרטיב אותם מעט ולהתחיל בתגלחת. זה היה קשה,
והזיפים התעקשו להישאר נטועים בעור הפנים שלי, אבל מצד שני הם
היו גם שבירים מכל שינויי מזג-האויר. פעם חם ויבש, פעם קר
ויבש. יום למחרת גשום וחם ואז גשום וקר. לחות יש, פתאום אין.

כבר הספקתי לגלח את הצד הימני של הפנים, והתחלתי להוריד את
הפיאה השמאלית כשלפתע נפתחו ארובות השמיים וגשם החל לרדת.
כל-כך גשום היה, שהראות הסתכמה בכמה מטרים בודדים. האור בקושי
הצליח לחדור מבעד לעננים שהופיעו פתאום והגשם היה כמו מסך.
שאול ואני התחבאנו מתחת לסככה המאולתרת שלנו. מרוב חיפזון
להגיע למקום יבש, נשפך לי כל המרק.
"זו הצהרת אופנה או מה?" שאל שאול כשבחן את פני החצי-מגולחות.
"לא מצחיק," אמרתי במרירות, "איך שהגשם נגמר אני מסיים, אני
בטח נראה מזעזע."
"היית מפחיד אפילו את קצין-המילואים שלנו, והוא נראה כמו אחד
שראה הכל..."

האזעקה הופעלה.
"מה לעזאזל?", אמרתי ותפסתי את הנשק שלי. שאול רץ קדימה והחזיק
חלק מהציוד של המקלע הכבד. "אבי! בוא הנה תעזור לי להרים את
זה!"
רצתי והרמנו את המקלע יחד לעמדה. הנחנו את הדורגלים במקום יציב
ואת הקנה התקנו בתוכם. תפסתי את המשקפת וניסיתי לתצפת למרחק,
אבל הגשם היה חזק מדי. לא ראיתי כלום.
"אני לא מבין," מילמלתי.
"יכול להיות שזו שוב תרגולת?"
"לא נראה לי, האזעקה עובדת כבר שתי דקות.. יכול להיות שיש משהו
שאנחנו לא..."
וברגע הזה נפל הפגז הראשון על העמדה ממזרח אלינו. הפגיעה היתה
כה מדויקת, שכל העמדה התפרקה לחתיכות ברגע קטן אחד וכל התחמושת
שבה התפוצצה. הדף חם וחזק פגע בשנינו ונפלנו על האדמה.
"תלבש את האפוד, אבי, מפציצים אותנו!"
לבשנו את האפודים ועוד פגז נפל לא רחוק מהעמדה שנפגעה מקודם.
לא הספקנו אפילו לחשוב מה לעשות, ולפתע התחילה הפגזה בקצב-אש
מטורף. כל שנייה שמענו פיצוץ, כל שנייה ראינו הבזק של אור וכל
הזמן הרגשנו את ההדף החם מכל כיוון העורף. הגשם החל להיחלש
וראינו את שי, קצין המילואים, רץ לעברנו.
"חבר'ה, מה אתם עושים כאן?! תתפסו מחסה, מפגיזים את הבסיס
בטירוף!"
בין רעשי הפיצוצים צעקתי לו חזרה "כאן יותר בטוח משם, נראה לי,
תראה איך הבסיס חוטף!"
"תשמעו," צעק שי ועיניו היו מלאות בפחד, "בקשר מודיעים על
דיוויזיה שלמה שפורצת לכאן. דיוויזיה שלמה! הם רוצים את
ההר!!"
"דיוויזיה שלמה?!" צעק שאול. שי רק בהה קדימה דרך הגשם כמה
שניות ואז רץ לכיוון העמדה שממערב אלינו. לפתע נחתו שני פגזים
היכן שהוא רץ וממש ראיתי אותו עף באויר, מפורק.
"אלוהים אדירים!!" צעקתי.
ההפגזה נמשכה עוד כמה דקות. צווחות נשמעו מכל פינה והאש החלה
להתפשט בעצים שהסתירו את עמדות ההגנה הקדמיות. בשר התותחים
שחשבנו שנהיה היה בעצם מרכז הבסיס עצמו, ונראה היה שעכשיו הם
מתכוונים לפרוץ פנימה. הפגזים פסקו והבנתי שאנחנו עדיין חיים.
"שאול? מה עושים?"
הוא לא הגיב. רק פילבל בעיניו.
ישבנו וחיכינו. כיבינו את הקשר כי כל מה שהוא השמיע היה רעש
סטאטי והנחנו שאף-אחד לא יתקשר איתנו יותר.
ענן אבק נמוך התחיל לעלות מעבר לפסגה שהיתה מאחורינו.
"אבי, הם מתקיפים בדיוק מהצד השני!"
רצנו שנינו דרך שלושת העמדות שהקיפו את הצד המערבי של הבסיס.
כולן היו הרוסות לגמרי והתחמושת שבפנים עוד המשיכה לפצפץ. לא
נשאר זכר ולא רציתי להתחיל אפילו לחפש ניצולים. הגענו לעמדה
הדרום-מערבית וראינו את הפחד של כל המדינה מתגשם מול עיננו.
מאות חיילים צועדים במעלה ההר בין עשרות טנקים, נגמ"שים,
שריוניות. הרעש היה עצום והצעקות של החיילים מכל כיוון החרישו
את אוזנינו. לא ידענו מה לעשות. התכופפנו כדי שלא יראו אותנו,
למרות שהם עוד היו מספיק רחוקים.
"הם עוד צריכים לעלות את כל ההר.. אנחנו יכולים לברוח.."
אמרתי.
"לא, לא בורחים, השתגעת? אולי יש עוד אנשים חיים בבסיס?"
"ואתה אומר שאני השתגעתי? אחרי הרעשה כזו אין סיכוי... אלוהים,
ראית כמה טנקים יש שם?"
"אבי, תפוס את עצמך בידיים! חייבים לעצור אותם."
הבנתי שהוא לא צוחק. תמיד ידעתי שהוא קרבי בנשמה, אבל זו היתה
ממש טיפשות.
הוא הרים את המקלע על העמדה, הציב את הדורגלים ופתח את
תיבת-התחמושת שלידו כדי שאהיה מוכן להחליף אותה בזמן.
"אתה משוגע..."
"נתראה בשש אחרי המלחמה, כמו שאומרים."

במבט לאחור הוא צדק. הוא החזיק את המקלע, אני החזקתי את
שרשרת-הכדורים. כשהפלסטינאים הגיעו למרחק המתאים זרקנו עליהם
שמונה רימונים בלי לכוון בכלל, ואז התחלנו לרסס קדימה. שאול
פשוט ירה, זה לא שהוא יכול היה לעשות משהו אחר. הצבא שמולנו,
עם עשרות הטנקים שלו - נעצר. הם החלו לירות קדימה, אל פסגת
ההר, אך אנחנו היינו מהצד שלהם והם לא יכלו לראות אותנו, בגלל
העשן השחור שהפיצוצים מהרימונים שלנו יצרו. שמענו אותם צועקים
מבתוך העדר העצום הזה וכבר חשבתי להציע לשאול לקום ולברוח כל
עוד אפשר, כשפתאום התפוצץ להם טנק.
"וואו!" אמרתי כשצפיתי פעור-עיניים בטנק מתפוצץ לחלקים גדולים
ובוערים.
ואז האדמה התחילה לרעוד. היא רעדה כמו ברעידת-אדמה חזקה, כמו
רעם מתגלגל... הסתכלתי לצדדים וראיתי שאנחנו לא לבד. בחלק
מהעמדות הצפוניות היו חיילים, ולאחד מהם היתה בזוקה, מה שכנראה
הצליח לפגוע בטנק. כולם החלו לחפש את הסיבה לרעידה ואז אחד צעק
"שם!" והצביע לשמיים. ראיתי את שלושת המיגים הערבים מתקרבים
מכיוון מערב ישר אלינו. האדמה רעדה יותר חזק והאש התחילה לשטוף
את כל מה שמסביבנו.
"לא!" צעק שאול והמשיך לצעוק בלי אבחנה. שני מבנים מאחורינו
עלו באוויר. עצמתי את העיניים חזק והתחפרתי בעמדה כמה שיכולתי,
מקופל כמו עובר וצועק יחד עם שאול.
ואז השריקה הנוראית הזאת... אני זוכר את השריקה הזו עוברת ממש
כמה מטרים מעל ראשינו וכמה שניות אח"כ המיג המוביל התפוצץ
וחלקים ממנו התפזרו לכל עבר. שנייה אחר-כך התפוצץ אחד המיגים
האחוריים ובו-ברגע שמנו לב לשלושת מטוסי ה-15-F הישראלים
מאגפים את המיג האחרון מכל הכיוונים, ממרחק. מעל הראש שלנו
התפתח קרב אווירי מטורף. הרעש באוזניים היה כמעט קשה מנשוא...
שאגות המנועים והשריקות של הטילים... זה היה מזעזע. כל החיילים
בצד שלנו צעקו. אחד קם וצעק "תכסחו אותם, חבר'ה! תזיינו להם
ת'צורה!". אחרי כמה דקות זה נפסק. המיג השלישי נפגע בזנבו רחוק
מאוד מאיתנו, אבל כנראה בזמן גיחה לכיווננו - כי הוא המשיך
לאבד גובה ממש אלינו. ברגע האחרון, כשהיה נראה שהוא נופל באמצע
ההר הוא התרסק ישר למרכז הכוח הפלסטיני העצום שניסה לכבוש את
הפסגה וגרם לכאוס שלא יתואר. שלושה טנקים התפוצצו בקול רעש
ובהרבה עשן שחור, גופות חצי-מתות עפו באויר. בלי לחשוב פעמיים
תפסתי את המא"ג עם שאול והסתערנו פנימה - להמון. כל החיילים
הישראלים שנותרו איתנו בהר הסתערו גם הם והיריות הרבות כבר
התחילו לקבל קצב. ממש כמו מוזיקה. הרעש כאילו פסק מסביבי חוץ
מהמקצב. טם-טם. טם-טם. טם-טם. המון דם נשפך. המון.





ישבתי לבד בבית-קפה "תמר 2" בשיינקין. המלצרית באה שוב, בפעם
החמישית אולי, לשאול אם החברים שלי מגיעים בקרוב. סביר להניח
שהיא לא האמינה לי כשאמרתי לה שאנחנו שולחן של ארבעה, כי
אחר-כך ישבתי לבד כמעט שעה. הקפה כבר התקרר ואני התלוננתי
לעצמי שלא הבאתי ספר או עיתון. סטודנטית ישבה בשולחן ליד וקראה
ספר היסטוריה על מלחמת העולם השניה, ואני לא הבנתי למה בכלל
צריך ללמוד דברים כאלו אחרי מה שקרה לנו לפני ממש כמה חודשים.
זה מה שמלמדים באוניברסיטאות עכשיו? קצת טאקט. שילמדו על שלום,
על ציפורים, למה רק על מלחמה?

ישבתי וצפיתי לרחוב השומם. אפשר להגיד ששומם זה יחסי לכמות
התנועה שבדרך-כלל יש ברחוב שייניקין, אבל אחרי המלחמה שומם זה
כמו מדבר בערך. כמו הר תבור שלנו, אחרי הקרב הנורא הזה. אני
עדיין רואה את חלקי הגופות לידי. עדיין מדמיין חלק מהאנשים
שהולכים ברחוב כשלדים גדולים.

אחרי שעה ורבע בבית-הקפה הזה נגשה אלי המלצרית עם טלפון אלחוטי
ואמרה שזו שיחה בשבילי. ירון היה בצד השני ושאל אם מישהו כבר
הגיע. עניתי שלא וזירזתי אותו.
באותו רגע שאול התיישב לידי והזמין תה קר. היה חם בחוץ וחלונות
בית-הקפה הזה היו פתוחים כולם, כמו ברוב המקומות בשיינקין. הכי
מצחיק לחשוב שכבר אין ממה לפחד. אין כבר התרעות חמות לפיגועים
ואף מחבל לא יעמוד בכביש וירה לתוך המבנה.

שאול נראה רע. היו לו שתי שריטות על הלחי השמאלית, צמודות אחת
לשניה. הוא הצביע עליהן וחייך: "ראית מה הם עשו לי?"
"זה הכדור ששרט אותך?"
"כן. אני עדיין מודה לאלוהים כל בוקר שהכדור הזה רק פיספס אותי
במיקרון."
"חשבתי שהחלטנו שאין יותר אלוהים."
הוא שמט את ראשו מטה ותפס אותו בשתי ידיו, פולט צחוק מובס.
"כן, אבל קשה להיגמל."
"לא באת עם עידו?"
"בערך, הוא עקב אחרי עם האוטו כי הוא לא מכיר את תל-אביב בכלל,
אבל אני לא יודע לאן הוא נעלם לי. ואין לו סלולרי, אתה יודע."
"כן, אני יודע." וידעתי גם למה. עידו נגמל מהפלאפון שלו ברגע
שהוא התקשר בעשר בערב לפלאפון שלי. זה היה מצב אבסורדי
לחלוטין. היה מסביבי רעש נורא של יריות ואיכשהו הרגשתי את הרטט
של הפלאפון בכיס, אז עניתי. שמעתי אותו מנסה לשאול "מה קורה
שם?"
"מה זאת אומרת מה קורה? אתה לא שומע? הנה, תקשיב!" והנחתי את
הפלאפון על שקי החול שהגנו עלי ועל שאול.
אני לא יודע כמה זמן היתה השיחה, אבל גם לא קיבלתי את החשבון
בסוף החודש, מכיוון שטיל קונבנציונלי פילח את אגף המידע של
"סלקום" בנתניה ולא השאיר זכר.

המשכנו לדבר קצת. השתדלנו מאוד לא לגעת בנושאים הכואבים
והטריים של המלחמה ושל כל האבדות של כל תושבי המדינה ושל כל מי
שנלחם. אבל בעיניים של שנינו, כך נדמה היה לי, אפשר היה לראות
שאנחנו חווים את אותן זוועות כל לילה. כשעידו וירון באו
והתיישבו הצלחנו סופסוף לחייך. עידו תמיד היה מסמר הערב
במסיבות שלפני המלחמה. הוא איש מצחיק וחברותי מאוד. הוא גם היה
ג'ובניק עלוב בבור בקריה בת"א, וכשהמלחמה החלה הוא רק החליק את
עצמו 11 קומות מתחת לאדמה. ככה שכשהוא עוד יצא החוצה לנשום
אויר עם משב של מלחמה, הוא העז להתקשר אלי ואז החלטתי שאולי
כדאי לו לדעת מה זו מלחמה אמיתית.
הוא סיפר קצת על מה שקרה בבוקר של תחילת המלחמה. הוא סיפר את
הכל כאילו זה היה אתמול. בעצם, אני לא יודע למה אני התפלאתי,
אצל כולנו זה היה ועדיין טרי, אבל אצלו זה ממש היה כמו כל יום
רגיל. ללכת לשתות קפה, לשמוע שהפלסטינאים הורידו את הגדרות
בכמה מקומות, שכוחותינו ירו חזרה.
"גם שמעתי את הקרב ברמאללה..." הוא התחיל לספר וקטעתי אותו.
"אתה לא מתכוון ששמעת על הקרב ברמאללה?"
הוא הביט בי בחוסר נוחות. מה שנכון נכון. הוא בא היום בידיעה
גמורה שהוא ייצלב כאן חי על היותו בעורף, ועוד סתם איש מחשבים.
אבל למרות הכל הוא בא, כי מעל כל הבולשיט יש את החברים שלו -
אנחנו.
"שמעתי את זה בקשר, בדיוק כשהתחיל הכל. מדור קשר בבור שמע הכל,
מכל הגזרות. הם ידעו שאמור להתחיל שם המבצע אז הם ריכזו את הכל
שם."
"רגע," אמר ירון לפתע, אחרי ששתק רוב השיחה, "אין לכם מידור
שם, בבור?"
"איזה מידור? לך תארגן ביום אחד שלושה אלף איש בתוך 13 קומות
מתחת לאדמה ושכולם ישארו במקומות שלהם ולא יזוזו. כל הזמן
הסתובבתי."
"אז שמעת את כל הקרב בקשר?"
"לא רק אני," הוא הפעיל את ההגנה החלשה שמתבססת על העובדה שלא
רק הוא ג'ובניק, "חצי מהאנשים בבור ישבו שם באולם של הקשר
והקשיבו למבצע...."
לפתע הוא שתק והביט בירון בפנים אבלות. "אבל יצאתי אחרי ששמעתי
על גלית."
ירון חייך בעצבות ועיניו החלו לרצד. שאול שם יד על כתפו וניער
אותו קצת. "היי, בנאדם...", אבל לא היה לו באמת מה לומר.
"אמרו שהיא קלעה הכי טוב מכל המחלקה שלה," אמר ירון. "אחרי
המבצע אמרו שזה קרה בגלל חוסר-התכנון ובגלל שלא היה זמן... אם
לא היו מנטרלים את המטענים שם, הפלסטינאים היו משחררים את כל
הגז שהיה בחביות. זה היה הורג כל מה שחי בטווח שני קילומטר..."
הוא לקח מפית מהשולחן וקינח את האף.
"היא שיחקה אותה, אה?" אמר עידו בנסיון קל לעודד את רוחו של
ירון, אבל הוא לא הצליח.
"אל תצחק על זה, אוקי?" אמרתי לו.
"לא צחקתי על שום דבר!" התגונן עידו מהר. אפילו שהוא שמע את
הקרב על התבור דרך הפלאפון זה לא שינה לו הרבה. גם כל התמונות
בטלויזיה וכל הדברים שהוא שמע בקשר לא שינו את הצורה שבה הוא
ניגש לדברים - בהומור. כולנו תמיד זלזלנו בו בגלל זה - בגלל
שהוא לא יכול להיות רציני. "באמת שלא צחקתי..."
"אז אל תגיד שהיא שיחקה אותה, כי היא לא." התרגז ירון. הדמעות
חזרו לעיניו. אף אחד בבית-הקפה לא הסב את מבטו. לא כמו לפני
המלחמה, מצבים כאלו חוזרים על עצמם בכל קרן רחוב. "היא מתה, זה
לא נקרא לשחק אותה..."
"תשמע.. היא כן זו שחיסלה שם את רוב הפלסטינאים והיא גם היתה
ראש הכוח שלה. היא היתה הכי שווה מכל העסק..."
ירון קם באחת, דוחף את הכסא שלו אחורה. שאול קם מהר ותפס אותו.
"אתה אל תדבר על אחותי ככה, שמעת?! תסתום את הפה שלך, יא
ג'ובניק מסריח! אין לך זכות להגיד שום מילה על אחותי, הבנת
אותי?"
עידו קם וצעק חזרה "תפסיק להיות כזה דביל, אני לא צוחק על
אחותך או עליך, אני מהלל אותה! מה נעשית לי כזה רגיש? אני
אפילו לא יורד עליה!"
גם אני קמתי. "חבר'ה, תרגיעו, באמת."
"אני לא נרגע עד שהוא הולך, הבן-זונה הזה!" צעק ירון.
"טוב, טוב, הוא ילך. אתה תלך, עידו?"
"אני לא אלך עד שתגידו לי מה קרה לכם היום. תמיד ירדתם עלי
שאני משרת בקריה אבל עכשיו זה כבר מוגזם, באמת! כל המדינה עברה
את המלחמה הזו. גם אתם וגם אני, אז מה יש לכם?"
"גם אתה עברת?", אמר שאול בקול רם, כדי שכל היושבים בבית-הקפה
ישמעו, "אתה לא עברת כלום! אתה העברת תחנות בקשר של הבור
וגירדת את התחת כשהמשפחה שלי נהרגה כולה בהפצצה על נהלל. כשכל
הבית שלי נשרף ואני באותו זמן ישבתי בתוך שוחה מסריחה בהר תבור
וחטפתי פגזים מכל עבר. את זה עברת? איך אתה בכלל מעז לדבר ככה
על מי שהיה בחזית ועל כל המדינה, כשאין לך בכלל מושג."
עידו נשאר מובס במערכה אבודה מראש. הוא היחיד מבין החבורה
הקבועה שלנו שהלך להיות ג'ובניק בקריה. היחיד שלא רצה ללכת
לקרבי כמונו. המבט בעיניו נעשה אפל מעט והועבר בין כולנו. ירון
בכה לתוך ידיו שהיו חפונות על פיו.
ואז הוריד עידו את החלוצה הקצרה שלו וחשף את פלג גופו העליון.
המלצרית שלנו ראתה את זה מרחוק והתכוונה לגשת אלינו, בטח כדי
להגיד לעידו שיתלבש, אבל באמצע הדרך היא נעצרה עם יד על הפה
ומבטה קפא.
לעידו היו שלושה חורים גדולים על החזה. הוא הצביע על אחד נוסף
שהיה על כתף ימין.
"את הכדור הזה חטפתי מהראשון שהתפרץ לאולם הקשר ברגע שהתכוונתי
לצאת. ברגע שגלית נהרגה. הדלתות נפרצו מכל הכיוונים והמחבלים
התחילו לירות לכל עבר. הכדור הראשון פגע לי בכתף והעיף אותי
אחורה."
כולנו השתתקנו. ירון הוריד את כפות ידיו והביט בהלם בעידו.
"את שני הכדורים האלה," אמר והצביע על שני חורים שמפרידים בינם
שני סנטימטרים, "חטפתי כשקמתי לנסות לעזור לאחרים, כמה דקות
אחרי שהמחבלים יצאו מהאולם. היה נדמה לי שכולם הלכו וגיליתי
שלא. הוא עמד בפינה של האולם וצלף בי פעמיים והמשיך לרסס
לכיווני. למזלי נפלתי מאחורי ציוד קשר ולמזלי הגדול יותר
הכדורים פספסו את הלב שלי בחצי סנטימטר. לקחתי איזה אקדח
שראיתי על חגורה של נגד מהמדור שלי, שקיבל כמה כדורים בגב,
פתחתי את הניצרה ויריתי ארבעה כדורים לזה שירה בי. לפחות אחד
מהארבעה האלו פגע בו כי הוא נפל... ואז יצאתי למסדרון עם האקדח
וראיתי אותם יורדים במדרגות לקומה שמתחת, איפה שהחיילים ישנים.
אז עקבתי אחריהם בשקט וראיתי איך הם..." הוא עצר ובלע רוק,
"איך הם נכנסים חדר-חדר ויורים בכולם... וכששניים יצאו מחדר
אחד, הרגתי אותם. ואז המשכתי הלאה ויריתי בעוד אחד... בסוף
יריתי בעוד אחד בראש, אבל הוא הספיק לירות את הכדור הזה," עידו
הצביע על החור הרביעי בחזה, שהיה גדול בהרבה מהחורים האחרים.
"זה שכמעט פוצץ לי את הריאה. אם לא היו חובשים בחדר האחרון
שהספיקו להתעורר בדיוק כשבאו לנסות להרוג אותם והשתלטו על
המחבל האחרון... ואז באו והצילו אותי... אז.. אז לא הייתי
נשאר..."
ראינו את עידו מתפרק כמעט לגמרי. אבל הוא כנראה החליט שלא מגיע
לנו לראות אותו ככה. בצדק. הוא התלבש וניגב את העיניים עם
השרוול הקצר ואז לקח את הארנק שלו ויצא מבית-הקפה.
נשארנו שלושתנו עם הלם-הקרב הנוכחי שלנו, בנוסף להלם שחטפנו
במלחמה עצמה.
מאותו יום לא דיברנו בכלל על המלחמה. וכל פעם כשמישהו חשב שהוא
צריך להגיד משהו - תמיד היו לו את ייסורי המצפון האלו שאמרו לו
שכדאי לשתוק, אחרת אנחנו כולנו נישבר. במלחמה הזו נהרגו עשרות
אנשים שהיו חברים שלנו. אלפי משפחות מתו מהפגזות. איכשהו
ניצחנו במלחמה הזו וגם זה לא נראה לי הגיוני עד היום.
ישבנו בשקט בבית-הקפה בשעה שמונה. את שש אחרי המלחמה שלנו כבר
עברנו. הרדיו סיים את החדשות והשמיע את "יהיה טוב" של דיוויד
ברוזה ויהונתן גפן. מלצריות סגרו את המטבח ונשארו לשבת מאחורה
ואנחנו ישבנו מקדימה והסתכלנו מהחלון אל הרחוב החצי-שומם.
האויר היה חמים והרוח ניגנה בפעמוני-הרוח של חנות קרובה.
יהיה טוב, כן.
אני מביט מהחלון, אולי מגיע יום חדש...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדום- לעצור
ירוק- ללעוס




חסה למען
הבטיחות בדרכים
ושאר שטויות


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/03 16:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה