כשראיתי אותך שוב, ליבי החסיר פעימה
השקט שרר, וגופי רעד
עיניי היו פקוחות, לוהטות
אש ודם
נדם
הבטתי אלייך, שוב
אולי יצא מזה שוב חיבור
אולי שוב, נסבול יחד
ואולי, אולי לא לעולם
אולי נשב שוב אצלך
תחבק ותיהיה קר
הקרח לא יימס, יקר,
אתה תביט, שוב, באותו זלזול מתמשך
ארוך וזורם כמו הנהר
מבט שפוגע, שורף
ולפעמים הורס
אתה תחייך, שוב, את החיוך שלך
תבכה דמעות תנין
תעמיד פנים, שלך באמת אכפת
אני, שוב, אעמוד מולך
מרגישה כולי חולשה
גופי נרעד לכול מגע
או שאולי זו השנאה שגואה ועולה
לעולם לא אשכח
את הילד שהיה יכול להיות
או את המחלה שהייתה יכולה לעבור
והכול, לצמוח בתוכי, לשאוב
מנשמתי את המעט שהותרת לי
ואתה תרצה, לשוב ולהיות
ואולי הפעם אנחנו נשב אצלך
ואתה תבכה, תתחנן, ואני
אני אתחזק.
לא יהיה הפעם ילד,
אפילו לא בראש,
ומחלות ובעיות,
פעם אחת לראות אותך שובר
את המצ'ואיזם שלך, מנסה
להתקרב.
במקום לשבת מולי כמו אבן,
קר ומנוכר, בזמן, שאני
פה מחפשת את חומך
תשבור את המצ'ואיזם
המטופש שלך כבר!
תראה לי שגם לך חרא, רע
תראה לי שגם לך יש לב
ולא רק שכל מטורף,
אותו שד אדום וכועס, שלך
אומר- "אל תשבר- לא לבכות!"
די!, אני רוצה
לראות אותך נשבר, לא נקבה
ולא בלגן, פשוט תראה
שגם לך רע, נורא
שגם לך אכפת מהמצב
שאתה רוצה להיות איתי
בתור בן אדם!,
תיהיה אנושי, תראה
אהבה, כאב, שנאה, אכזבה
וכן יקירי, גם אושר
והצלחה.
מונולוג או לא,
אפילו למה שהיה אין קטגוריה-
תקרא לזה טעות אנוש,
כמו שאתה טעית.