אני רואה אותך עכשיו בתמונות.
אתה עכשיו מולי, עדיין כמו אז, עדיין מחייך, עדיין אוהב...
מה מחייך בך עכשיו? מה?
אני רואה אותך בתמונות ופשוט בא לי להתפוצץ, להתפרץ, לבכות,
לצרוח. אני רואה את פנייך מחייכים אליי מן התמונה.
אתה שמח בלעדי ואתה מכחיש את זה.
אתה פטור מסיבוכים בלעדי ואתה יודע את זה.
איך פחדים יכולים להשתלט על בנאדם חזק ולהפוך אותו לבנאדם כל
כך חלש, כל כך תלוש ואבוד מן המציאות, מאבד את עצמו.
-אני-לא-מבינה-את-זה אנחנו שונים ודומים בעניין הזה וזה כל כך
קשה..
אני חזקה, אך אני סובלת! איך זה יתכן שדווקא החזקים סובלים כל
כך הרבה! והכי המדכא זה, שאין לי אין לעזור. אם אתה לא בטוח,
אז איך אוכל לעזור..... להכריח? לכעוס? לצעוק? כלום בסוף לא
ישנה...
מחשבות דיכאון שחשבתי שלא יעברו בי יותר עוברות במוחי, מתחדשות
כל הזמן, קוראות לי לברוח ולהישאר, השינוי והשלב האחרון הזה כל
כך קרובים לקרות... ואיזה אירוניה, השיר שלנו מנוגן ברדיו...
אח. לא, אני לא אוכל להתקשר אליו בהתלהבות ולהגיד לו את זה...
אתה עדיין מולי בתמונות, עדיין כמו אז, עדיין מחייך, עדיין...
כשאני מרגישה את כל הרגשות האלה, וכשאני חושבת את כל המחשבות
האלה, אני תמיד מתנחמת בכך שלא צילמתי פה ושם, ואין לי את הצער
הפרטי הזה בבית.
אם היה לי, הייתי עצובה יותר מעכשיו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.