שמש חורפית האירה על פני שדה הבר ורוח קרירה נשבה . ריחות
פריחה נישאו ברוח .
הפעם בצבעים , לא תמונה של שחור לבן ישנה , הפעם צבעים .
שלג כבד ירד והוא לראשונה הניח את כפות רגליו על אותה קרקע.
פעם קראו לו פטר אבל היום לאף אחד זה לא משנה , היום רק קוראים
לו 382759 . תלאי צהוב בלוי תפור לבד חולצתו המפוספסת .
לולא ידעתי מה קרה כאן אולי יכלתי להגיד "וואו איזה פרח יפה ".
אבל אני יודע.
במשקל עשרים ושנים קילוגרם הוא כמעט לא השאיר את טביעת רגלו
בבוץ . לבד, לבד ממשפחתו ומכריו.
עטוף בשש שכבות והקור חודר לי ללב.
פעם משהיא אהבה אותו עכשיו כולם שונאים. הוא הובל כמו פרה
בעדר, הובל לשחיטה.
יהודי, יהודון. עיניים כחולות כל כך כחולות. שפתיים סדוקות,
שבורות, שרופות.
הסברים כל כך הרבה הסברים ואין הסבר. מבט אל אחת המיטות. בגרון
דמעות, כל כך הרבה דמעות.
את התליון שהשאירה לו אמו לקחו, גם את אמו לקחו. בן שמונה עשרה
צועד אל מותו. אותו אף אחד לא מכיר וגם לא יכיר.
החברים מקימים מעגל מקריאים שירים, "נומי פרח נומי, נומי ילדה
קטנה".
בן שמונה עשרה אבל הרבה יותר. והוא רעב, שלושה שבועות שלא אכל
דבר.
דף צונח לארץ, אני מתכופף להרים .
הוא צונח לו בשקט.
יזכור. |