בבוקר של יום הזיכרון לרצח רבין היתה מין הרגשה כזאת באוויר,
כאילו יש שקף על העולם. הרגשה מיוחדת של יום הזיכרון לרצח
רבין.
אבל כשקמתי בבוקר היום לציון האפליה המתקנת לא היתה שום הרגשה
מוזרה באוויר, חוץ מאולי קצת ריח של דגים, כי אמא קנתה קרפיון
וטחנה אותו לגפילטע פיש, פויה.
האמת, אני בכלל לא ידעתי על היום הזה לציון אפליה מתקנת עד
שאסתי לא אמרה בכיתה. זה גם לא ממש הזיז לי, זה תמיד נשמע לי
נורא מטומטם, הביטוי הזה, אפליה מתקנת.
כי אפליה זה רע, אז איך זה יכול לתקן ולעשות טוב? לדעתי זה סתם
שם מפוצץ לנקמה. אבל המבוגרים אוהבים להגיד את זה אז מה אכפת
לי, אני אתן להם להתנפח בשקט, ובנתיים אהנה מזה שבמקום שעתיים
אנגלית יש לנו שיחה על אפליה מתקנת.

אסתי הסבירה בקול הרציני שלה, שהיא מגייסת תמיד לצורך שיחות
שאמורות "לעצב את אישיותנו העתידית", שבעבר נעשה עוול להרבה
אנשים, שחורים ונשים, יהודים וערבים, את כולם הפלו לרעה ועכשיו
לפעמים, במקומות מסויימים, מנסים לכפר על זה ע"י אפליה מתקנת.
היא ניסתה לעורר בנו קצת עניין ושאלה מה דעתנו. אני חושבת שרוב
הכיתה היתה בדעתי, שאפליה מתקנת זה נחמד מאוד כשזה על שיעור
אנגלית, אבל אין צורך לפתוח את הפה.
ואז אסתי שאלה את אליהו, התלמיד האתיופי שלנו, מה דעתו.
"לא יודע, זה לא מעסיק אותי." הוא אמר באדישות.
נראה שזה טיפה מטריד את אסתי כי היא לא ויתרה.
"אין לך שום דעה על הצדק שמנסים לעשות איתכם?"
"לא איתי, אני לא קשור לזה."
"אבל זה לא משמח אותך שמנסים לכפר על העוול שעשו לאבות אבותיך?
זה לא היה מרגיז אותך אם היינו ממשיכים לחיות ככה סתם כאילו
כלום?", היא לחצה.
"אני לא מבין מה את רוצה, אף אחד לא עושה את זה בשבילי, אתם
אלה שמתעקשים להמשיך ולדבר במונחים של אנחנו והם, זה גורם לכם
להרגיש טוב, אתם יכולים לקרוא לזה אפליה מתקנת, אבל זאת עדיין
אפליה."
אסתי שתקה לרגע,
"אתה לגמרי לא מבין, אתה מפספס לגמרי את הנקודה", היא אמרה
והפנתה את המבט שלה ממנו. "אפליה מתקנת באה לעשות צדק עם אלה
שבעבר נחסך מהם הצדק."
נראה שאת עצמה היא שיכנעה.

בהמשך היום יצא להסתכל מדיי פעם על אליהו. הוא לא נראה עמוק
במיוחד, או אפילו חושב, סתם כושי.
אני חושבת שהוא לא רואה את עצמו כשחור, בגלל זה הוא לא הבין מה
אסתי רוצה ממנו, היא פנתה אליו כשחור. האמת, שגם אני לא
התייחסתי אליו כאל שחור. אולי זה נכון מה שאומרים, שאחרים
רואים אותך דרך העיניים של עצמך.
אבל לפני שיצא לי להתעמק בזה כבר חזרתי הביתה.

כשנכנסתי הביתה עדיין היה ריח של דגים, אז הלכתי לחדר. ישבתי
מול המחשב כששמעתי את הדפיקה בדלת ואת הקול של אימי.
"מה כבר הגעתם? טוב היא בחדר."
ואז גבר כושי ואישה עם סינר לבן שהחזיקה בילד כושי קטן נכנסו
לחדר, הגבר הרים אותי בזרועותיו ונסע אותי החוצה דרך הדלת.
"הו, יופי, נראה שיש לה ידיים חזקות, היא תוכל להיות לעזר רב
בעבודות הבית", אמרה האישה לגבר.
"אמא, מה קורה פה?"
"אני מצטערת, ענתי, אין ברירה, צריך לעשות אפליה מתקנת."