הוא יושב מולי, בחלק החשוך של המטבח. ספל הקפה שהוא מחזיק בין
ידיו מעלה אדים שמכסים את משקפיו. הצללים מבליטים את צורת
שפתיו. הוא נאנח ומניח את הספל על שולחן העץ העגול. אפילו לא
טרחתי לשאול למה הוא נאנח. כשרצה להגיד משהו הוא היה אומר.
כשרצה לשמור לעצמו את מחשבותיו, תמיד נאנח. באנחה הזו לא היה
כאב, אבל הייתה אי נוחות ברורה. מעולם לא הצלחתי לקרוא את
מחשבותיו, אבל הצלחתי לתפוס תחושה מסוימת. גם כשהיה מדבר,
מעולם לא היה נוגע בנקודה.

מחר אני אחזור לבית ריק. אני אצא בבוקר לעבודה, אעביר את מעט
השעות שיש לי שם באדישות. כשאחזור הביתה, לא יהיה מי שיחכה לי.
לא יהיה מי שישאל איך היה היום. לא יהיה מי שיחבק אותי וילחש
מילים רכות באוזני. כשאחזור הביתה מחר אמצא את עצמי לבד ואאלץ
להתמודד עם עצמי. כבר לא יהיה את מי להאשים ולא יהיה מאחורי מי
להתחבא. כשאחזור הוא כבר ילך ויקח איתו את כל הדברים שמזכירים
לי אותו.

ועכשיו הוא יושב מולי ולא יודע שבפעם הראשונה אני מסוגלת לקרוא
את המחשבות שלו. אני יודעת שעוד מעט הוא יתחיל לתכנן איך להגיד
לי שהוא עוזב ואיך אולי הוא גם יזיל דמעה. גם לו כואב. טוב לו
איתי כמו שלי טוב איתו. אבל הוא לא אוהב והוא לא מרגיש שלם.
הוא ינסה ללכת ממני מחר והוא גם יצליח. אבל הוא לא יצליח לשמור
מרחק. הוא יחזור אלי מהר, אבל לא ימצא את דרכו. והדרך אל ליבי
עוד מחכה לו. עוד לפני שהוא הצליח לנסח לעצמו בראש את המילים,
אני יודעת שאקבל אותי בחזרה גם אם תעבור שנה עד שיבין שהוא
רוצה לחזור. גם אם יעברו כמה בני זוג וכמה התאהבויות. הדרך
לליבי תישאר שלו.

הוא קם מהכיסא ומתקרב אלי. כשהוא מגיע לחלק המואר של המטבח אני
רואה עד כמה הוא יפה. את פניו, שתמיד נראות כל כך עצובות ואת
המבט העמוק שלו, שלא תמיד מצליח להסתיר את האמת. הוא מתקרב
ומחבק אותי. ואני לא בוכה. אני יודעת שהוא משכנע את עצמו עכשיו
שהוא צריך ללכת. ואני שותקת. אני לא מנסה להגיד כלום, אני לא
שואלת מה קרה. אני אפילו לא מחבקת אותו בחזרה. אני קמה ולוקחת
את ספר הקפה שלו ומניחה בכיור. הוא נשאר לעמוד באותו מקום,
ידיו מונחות על משענת הכסא עליו ישבתי לפני רגע. הוא עוקב אחרי
במבטיו. אני עוצרת לרגע ומסתכלת הישר לתוך עיניו, מנסה לראות
איך הוא משכנע את עצמו שהוא לא רוצה, שהוא חייב ללכת. אני
מחליטה להקל עליו את ההחלטה ויוצאת מהחדר.

הכל התחיל בסערה ובלי תכנון. שנינו לא חשבנו שזה יקרה בנינו.
הוא היה צריך לשכנע אותי בהתחלה שזה כל כך טבעי ושאין אף אחד
אחר שיכול להתאים לי יותר ממנו. לקח לי זמן להבין, אבל בסוף
התחלתי לראות את הדברים שהוא ראה. בסוף התחלתי להרגיש טוב
איתו. כל החששות שהיו לי בהתחלה נעלמו. התחלתי להרגיש נוחות,
אבל יחד עם זאת גם התרגשות בכל פעם שראיתי אותו.

אני מכבה את האור ונכנסת למים החמים של האמבטיה. האור מהמסדרון
מאיר קצת את חדר האמבטיה. אני שומעת את צעדיו מתקרבים. אני
מכוסה עד צווארי במים החמים, מקשיבה לרחש המים. וצעדיו נפסקים.
הוא עומד בכניסה לחדר האמבטיה. אני מושיטה אליו את ידי והוא
מתקרב ומתיישב על שפת האמבטיה. הוא מלטף את פני בעדינות, מעביר
אצבע על שפתי. אני מתאפקת שלא למשוך אותי אלי למים. הוא מסובב
את ראשו אבל אני מספיקה לראות את הדמעה. הוא מסתובב אלי
ומחייך. רגע לאחר מכן הוא קם והולך לחדר השינה, אני מזהה על פי
צעדיו. אני עוצמת עיניים וחוזרת להקשיב לרחש המים.

אני מתעוררת אחרי כמה זמן ומגלה שהמים כבר פושרים. אני מתנגבת
ומוציאה את הפקק מהאמבטיה. אני הולכת לחדר השינה, לחפש אותו,
אבל הוא לא שם. אני מתלבשת והולכת לחפש אותו. במטבח אני מגלה
שהוא הכין לי ארוחת ערב, ולפי הכלים בכיור הוא כבר אכל לבד.
אני מניחה שהוא לקח את הסיגריות ויצא לטייל קצת בחוץ. הוא אהב
לעשות את זה כשהוא היה צריך לחשוב. לפעמים הוא היה מסיים את
הטיול בפאב שנמצא שלושה רחובות מהבית. הברמן היה חבר שלו. לא
חבר טוב, אבל אחד כזה שתמיד אפשר לשבת ולשתוק אצלו בפאב.

בעוד כמה שעות הוא יעזוב אותי. כמה שעות אחרי שהוא יעזוב אני
אחזור לבית ריק. הוא בטח יבשל משהו כדי שאני לא אגווע ברעב
בימים הקרובים. בעוד כמה שעות ישבר לי הלב, אבל הדרך שלו בחזרה
אל ליבי כבר תהיה סלולה. מחר הוא ילך בלי להביט לאחור. ממחר
אני אחכה לו, עד שיחזור.