יש לי מגירה של סיפורים,
רק שאין שם סיפורים,
יש התחלות, כל כך הרבה התחלות.
לפי מצב הרוח שלי,
לפי ההשראה הרגעית, המוזה,
קומדיות, מתח, אימה,
והרבה סיפורים שטחיים על תיכונים ומלכות כיתה,
אני כל כך אוהבת לתאר אנשים,
את החיצוניות שלהם, היופי, השיער, הלבוש,
ליצור את הדמות המושלמת שהייתי רוצה להיות,
ולהלביש אותה בבגדים כל כך קצרים,
שיחשפו את הגוף המדהים שיש לה,
ואין לי, הבגדים שאני לא יכולה ללבוש.
אבל אני לא באה להתלונן,
זה לא הנושא פה,
מה שאני באה לעשות זה להמשיל,
את החיים שלי להתחלה,
כמו ההתחלות של הסיפורים שלי,
פתיחות מרשימות ומבטיחות,
אבל הכל נקטע באמצע- לא ממוצה,
הלוואי ויכולתי למצות את החיים שלי,
הלוואי והיה לי זמן,
אבל 14 שנה לא הספיקו לי,
ואני בטוחה שבחודשיים שנותרו לי אני לא אספיק למצות,
אז אלוהים יוכל לדחוף אותי למגירה של ההתחלות,
כנראה נגמרה לו המוזה,
נמאס לו מהסיפור שלי,
אז הוא החליט להפסיק לכתוב אותי,
או אולי הסרטן גנב לו את המוזה,
לא יודעת, בטח קשה להיות אלוהים,
כל כך הרבה אנשים לדאוג להם,
צריך כל כך הרבה השראה,
לא פלא שמדי פעם הוא זורק איזו התחלה לפח,
לא היה לו כוח לכתוב אותי עד הסוף, אז הוא נתן לי סרטן,
כמובן שאני יכולה להפוך את הסוף למרגש יותר, טראגי יותר,
להתערב לו ביצירה, לגנוב זכויות יוצרים ולהתאבד,
אבל לא,
אני פשוט אשב פה,
ואחכה שהסרטן יגמור אותי. |