מוקדש לאליזבט קצמן ז"ל, שנרצחה בפיגוע הדמים בחיפה,מרץ
2003

אני זוכרת שישבנו יחד באוטובוס, קו 37.
את התלוננת על הכאב ראש שתפס אותך וביקשת כדור,
אבל לא היה לי.
אמרת שאת רעבה, אמרת שאת לחוצה ועסוקה,
אמרת שתתגעגעי לתקופת הבי"ס -
לאנשים שאת רגילה לראות בהפסקות ובשיעורים, לכיתה, למורים.
דיברת כאילו את כבר נפרדת ממני, כבר הולכת וחייבת לספר לי
הכל.

אמרת שאינך מצליחה להירדם,
מעין מחלה כזאת, את לא ישנה ומאוד עייפה.
אמרת שאת מתביישת לעלות על הבמה כי את חייבת ללבוש בגד ים,
אמרת שאת בדיאטה. חשבתי שזה טיפשי...
עכשיו את ישנה לעד , יקירתי.
ואני זו שתתגעגע אלייך בהפסקות ובשיעורים,
לתלתלים השחורים הנפלאים שלך
לפנים הלבנות היפות שלך
שאני מכירה כבר 6שש שנים.

אחר כך הייתי צריכה לרדת מהאוטובוס, אמרתי לך שלום.
לאחר שבוע, מאותו האוטובוס את כבר לא ירדת,
וכל החלומות התנפצו להם לרסיסים
כחלונות הראווה בשכונה שהיא כל כך שלנו...
תישני יקירתי.


7.03.03