"אהבה ושנאה הם הכוחות שמניעים את העולם", כך אמר לי פעם סבא
מאיר. זה היה באחד מהמפגשים המשפחתיים בבית שלו ושל סבתא רחל.
הוא שם לב, שאני קצת עצוב, הביט בי בעיניו הקפואות ושאל,
"אהבה?", הנהנתי. זה היה בכיתה ו'.. לא, ז' והכל היה בגלל-  
שכחתי איך קוראים לה, שכחתי איך קוראים לראשונה ששברה את לבי,
מי ידע אז, שבעוד כמעט 15 שנה, לא אזכר בשמה.
"אהבה ושנאה טומנים בתוכם את כל הרגשות", אמר, "פחד נובע
מאהבה, כמו גם משנאה, חוסר בטחון, נובע משנאה כמו גם מאהבה,
ויש שנאה מרוב אהבה, כמו שיש אהבה מרוב שנאה". הנהנתי שוב. לא
הבנתי לגמרי, על מה הוא מדבר, אבל הבחנתי, שהוא מבין.

סבא מאיר אחז בידי, כשמסע ההלוויה החל, זה נראה מוזר לכולם.
הסב הגאה, העצמאי, נזקק פתאום לתמיכת נכדו. הלכנו מאחורי אימא,
דוד עוזי ודודה אסתר, לפניהם התגלגלה האלונקה ועליה גופתה של
סבתא רחל, מכוסה בטלית.
היה זה צהרים חם מאוד. סבא מאיר הלך מתנשם ומזיע בחולצה קצרה,
שחשפה את המספר המקועקע לזרועו.

"אהבה, זה דבר כואב", אמר לפתע דוד עוזי, בקולו המונוטוני,
באותה שיחה, מרים את עיניו מעל העיתון. סבא מאיר הפנה את מבטו
אליו, את עיניו הקפואות ודוד עוזי השפיל מיד את מבטו חזרה
לעיתון.
סבא מאיר הסתכל בי שוב, באותו מבט מקפיא, שכל כך פחדתי ממנו
ואמר, "אהבה צורבת, אבל יש דבר הרבה יותר כואב", לא שאלתי מה,
ידעתי שהוא עומד לענות ולא רציתי לשאול שאלה מיותרת, "סוד",
אמר.
"מה סוד? אתה לא רוצה לגלות לי?". הוא הניד בראשו. "סוד, סוד
שאסור לספר אותו, אין דבר כואב יותר מזה".

נעמדנו. לפנינו היה כרוי הבור, אנשי חברת-קדישא, הרימו את
גופתה של סבתא רחל, הכניסו אותה אל הבור והתחילו לכסות אותה.
אימא צווחה והתחילה שוב להתייפח. אשתי, שהייתה כל הזמן לצידה,
הורתה לה לשתות מבקבוק המים, ובבקבוק שבידה הרטיבה את פניה,
המלוחות מדמעות.

"תלמידים, אני יודעת, שאתם כל כך רוצים להינות בחופשת הפסח
ולכן יש לי מטלה עבורכם, קצת עבודה לחופש", אמרה המורה עליזה
וכל הכיתה השמיעה קול אכזבה ארוך. המורה שבטח ציפתה לתגובה כזו
המשיכה, "מה שעליכם לעשות זו עבודת שורשים".
"לאימא של מיקי זו לא תהיה בעיה!", דודו צעק וכל הכיתה צחקה.
אימא של מיקי הייתה ספרית. "הכוונה בעבודת שורשים, היא לראיין,
ממש כמו עיתונאים", ניסתה להלהיב אותנו, "את סבא או סבתא שלכם
ולשאול אותם על הילדות שלהם בגולה או בארץ, בנוסף עליכם לצייר
אילן-יוחסין של המשפחה, כמה שיותר רחב עם הרבה הרבה דורות
ולהגיש אותה ביום הראשון, כשנחזור מהחופשה".
כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאימא והיא הציעה לי  לראיין את סבא
מאיר. "יש לו בטח הרבה סיפורים מעניינים", אמרה בהתלהבות רבה
יותר משלי. "חוץ מזה, הוא כבר הפסיק לעבוד", המשיכה, "מה רע,
שהנכד שלו יעסיק אותו באיזה בוקר אחד?"

הרב החל לחזן את תפילת "אשת חיל מי ימצא", ואחר כך המשיך ב"אל
מלא רחמים". תמיד התפילה הזו מצמררת אותי. מיד כשהתחיל בתפילה,
פרץ משב רוח פתאומי, והעיף את הכיפה מראשו של סבא מאיר, שהביט
במבטו המפחיד, לכיוון מעופה, כמו כועס עליה, שברחה מראשו.
דוד עוזי הקריא את "קדיש", בקולו חסר החיים וההלוויה הסתיימה.
סבא מאיר קרב אל תלולית העפר, שתחתיו קבורה אשתו, במשך חמישים
השנה האחרונות. "זה הגיע לי", אמר, "זה מגיע לי, מה שהיא
עשתה".
"אבא", אמר דוד עוזי, "זה לא נכון, היא מתה בשנתה, היא מתה
מיתת מלאכים". אימא, שוב התחילה לבכות. סבא מאיר הרים את מבטו
אליה, "חנה, די, מספיק, חנה". מעולם הוא לא קרא לה חני, אפילו
כשכבר סבתא רחל התרגלה לקרוא לה חני - למרות שהיא נקראת על שם
אמה, שנרצחה בשואה, אבל סבא מאיר, מאז ומעולם קרא לה חנה. אימא
המשיכה לבכות ודוד עוזי קרב אליה, ואל דודה אסתר.
סבא מאיר קרב אלי ולחש באוזני, "אף פעם היא לא אמרה לי שהיא
אוהבת אותי, מעולם לא ידעתי אם היא, באמת, אוהבת אותי", קולו
רעד, "היא עשתה לי את זה בכוונה, היא רצתה שאשן ליד גופה".
מעולם לא שמעתי את קולו רועד, כמו שמעולם לא ראיתי אותו בוכה,
בעצם, למעט פעם אחת.

באחד מימי אותה חופשת הפסח, אימא העירה אותי מוקדם, היא אמרה
לי ללכת לסבא מאיר.  "תזכור", היא אמרה, "שסבא היה בשואה
ולמרות שזה קרה לפני כמעט ארבעים שנה, עדיין זה כואב לו ואתה
חייב להיות עדין". היא נשמעה לי סקרנית מאוד לדעת מה יספר לי.
"סבא הוא אדם די סגור", הוסיפה, "אבל אולי לנכד שלו הוא יספר
את מה לא סיפר לילדיו".
הגעתי לבית של סבא וסבתא. הוא פתח לי את הדלת, שוב אותו מבט
מפחיד. נכנסתי לבית והתיישבתי בסלון. הוא הכין שתייה והניח
קערת כעכים.
"אימא סיפרה לך למה באתי?", שאלתי אותו, "כן", הוא ענה, "מה
רצית שאספר לך?".
"כל מיני דברים, על הילדות שלך, על החיים שלך, בגרמניה או
בארץ, על איך שהכרת את סבתא, כל מיני דברים".
"איך שהכרתי את סבתא?", שאל בקול ומבטו הקפוא, נדד רחוק. אם
הוא רוצה להתחיל מזה, אין לי בעיה.
"את סבתא שלך, ראיתי לראשונה, כשירדה מהרכבת שהובילה אותה אל
מחנה הריכוז". התחלתי לרשום. "היא הייתה יפה, למרות שהייתה
חיוורת ורזה מאוד, היא הייתה עדיין יפה. שערה הערמוני, בלט על
פני כל האנשים האחרים שהקיפו אותה. היא הייתה צמודה לאמה ותמכה
בה, כשירדו מהרכבת וכשהתחילו לצעוד בטור לעבר הרמפה". הוא לגם
מהמשקה. "רופא המחנה ועוזריו עמדו בראש הטור וכיוונו את
האנשים, שמאלה, אל המוות בתאי הגאזים, ימינה, לעבודה מפרכת עד
מוות. רחל, צמודה עדיין לאמה, עברה לטור השמאלי.
"ראיתי את זה, הלכתי לעברה, משכתי אותה מאמה והעברתי אותה לטור
הימני", לא מבין, עצרתי מכתיבה. "אמה, השתטחה על הארץ, תפסה את
רגלי והחלה בוכה, שלא אקח לה את הילדה. התכופפתי אליה, הבטתי
בה -", קולו החל לרעוד, יכולתי לתאר לעצמי את המבט המקפיא,
המשתיק כל אחד. הוא המשיך. "ולחשתי לה, 'אני שולח את הבת שלך
אל החיים', היא הביטה בי והתרוממה, סבתך בכתה, אבל היא הייתה
כבר בטור הימני, אמה הספיקה לומר לה, שעוד מעט הן יפגשו
והתחילה לצעוד". עדיין לא הבנתי. "הוי, חנה!", קרא ולא ידעתי
למי, לאימא של סבתא רחל או לבת שלו?
"סבא?", שאלתי, "היית... קאפו?", קראתי על זה, בספר לפני איזה
שנה. עיניו הכחולות, הקפואות, התלחלחו, הרגשתי כמו צועד על קרח
נמס, כאילו עוד רגע והכל יתרסק תחתיי.
"לא", אמר. הוא הוציא תמונה מכיסו, "לא, הייתי קצין, קצין אס.
אס. מרק מולר", ובכה. הרגשתי מסוחרר, לא הבנתי מה הוא אומר,
המילים הגיעו לאוזני, אך כמו לא מצאו פירוש במוחי, עד שעיני
נפלו על התמונה.
סבא מאיר, צעיר, מאוד, במדים שחורים ועל ראשו כובע וסמל
הגולגולת במרכזו. רציתי לברוח, להעלם, לא להיות פה. לא יכולתי
לדבר, והוא בכה ובכה.
הוא קינח את אפו, נשם עמוק והמשיך. "מאותו רגע, דאגתי לסבתך,
הייתי מביא לה אוכל בלי שאף אחד יראה, לא אנשי המחנה ולא
האסירים, אבל היא אף פעם לא אמרה לי דבר. מעולם לא הודתה לי.
יום אחד, הגיעה פקודה, לחסל את החלשים ולהתחיל להצעיד את
הנותרים מערבה. על פי הדיווחים הרוסים התקדמו במהירות אל תוך
פולין והאמריקאים לכיווננו. באותו לילה באתי אל הצריף בו ישנה
והוצאתי אותה מהמיטה. למרות שהייתה עוד יותר רזה ולמרות ששערה
הערמוני המקסים, גולח, היא הייתה עדיין יפה. לקחתי אותה אל
צריף מנהלה ונעלתי אותו. היא הביטה בי ולא אמרה מילה. אמרתי לה
שאני אוהב אותה והיא המשיכה לבהות בי. אמרתי לה שאני אוכיח לה,
כמה אני אוהב אותה. לקחתי את חותמת המספרים, חיממתי אותה באש
וצרבתי לזרועי מספר. היא המשיכה לבהות בי. שאלתי אותה אם היא
רוצה לבוא איתי והיא לא ענתה לי. שאלתי שוב אם היא רוצה לברוח
מפה, היא הנהנה. הוצאתי מתחת לשולחן, תיק שהכנתי ובו אוכל
מספיק לכמה ימים ובחשכת הלילה יצאנו מהמחנה, רכוב על אופנוע
והיא מוסתרת ב"סירה". אחרי כמה קילומטרים, החבאתי את האופנוע
ביער, לבשתי בגדים ישנים ומסריחים, גם לה נתתי שמלה מטונפת,
והתחלנו ללכת ברגל. ביום שלמחרת כבר הצטרפנו לחבורת פרטיזנים.
בהתחלה הם חשדו בי כי נראיתי במצב טוב יחסית למי שהיה במחנה,
אז אמרתי להם שברחתי מהמחנה ומאז הייתי בכמה וכמה קבוצות של
פרטיזנים".
סבא מאיר המשיך לדבר ברצף, כמו מספר עוד אחד מאותם סיפורים,
שתמיד שומעים בתכניות, ביום השואה.
"לאחר כמה חודשים של היטלטלויות, הגענו לאיטליה, שם סיפרו,
שהמלחמה נגמרה ושיש אניות שלוקחות יהודים מפה לארץ ישראל.
הצטרפנו לקבוצה כזו, עלינו על אוניה, אניית מעפילים. המצב היה
גרוע, סבתא שלך, הייתה חולה מאוד. לא עזבתי אותה לרגע, האכלתי,
השקיתי וניקיתי אותה, כמה שאפשר. אחרי יותר משבוע של שיט
בתנאים גרועים, הגענו לחוף שקרוב לנתניה. הצלחנו להתחמק
מהבריטים, נטמענו בין אנשי היישוב ומהר מאוד בנינו את ביתנו
הראשון. התחתנו, בחתונה צנועה ושקטה מאוד, בלי הרבה אורחים, רק
כמה חברים מהאנייה, שהיו איתנו".
הוא השתתק. עיניו היו אדומות-כחולות. ישבתי מולו, שותק. אחר,
קמתי, לקחתי את הדפים והעט שהבאתי איתי, אמרתי להתראות ויצאתי
מהבית. הוא נותר ישוב על כיסאו.
כל הדרך הביתה, לא ידעתי מה לחשוב, לא ידעתי איך אוכל לכתוב את
עבודת השורשים. מה אני אכתוב, סבא שלי היה נאצי?  לא ידעתי,
גם, מה לומר לאימא. כשהיא חזרה, היא שאלה אותי איך היה עם סבא,
עניתי שבסדר ושאני צריך לכתוב את הכל ובמסודר. היא ביקשה לקרוא
את העבודה מיד כשאסיים ועניתי בסדר. לא כתבתי אותה.
מרוב עבודות החג, היא שכחה לגמרי מהעבודה וביום הראשון של
הלימודים, כשחזרתי מבית הספר, היא שאלה אותי עליה, עניתי לה
שכבר הגשתי אותה למורה. אימא התאכזבה אך אמרה שתמתין עד שהמורה
תחזיר את העבודה.
שבוע מאוחר יותר, כשחזרתי הביתה מהמגרש שם שיחקנו כדורגל, אימא
קראה לי לסלון. אבא והיא ישבו שם במבטים חתומים. "נחש את מי
פגשתי היום במכולת?", שאלה אותי וגם את אבי. משכתי בכתפי. "את
המורה עליזה", היא הביטה באבי, "וכששאלתי אותה, אם כבר הספיקה
לקרוא את עבודת השורשים של גיל, מה היא עונה לי? שהוא מעולם לא
הגיש אותה!", עכשיו עיניה היו נעוצות בי. היא שתקה לרגע
והמשיכה, "רציתי לקבור את עצמי", היא חזרה להביט באבי, "אמרתי
שאני אבדוק את זה וברחתי ממנה". עכשיו, גם עיניו התמהות של
אבי, התבוננו בי. "אתה מבין, מה עשית?", שוב הסתכלה בי במבט
זועם. "זה לא רק שלא הגשת את העבודה, אלא זה ששיקרת לי, שיקרת
לאימא שלך!", עמדתי לבכות, לא ידעתי מה לומר, "אבל,
אימא..."ביטאתי חלושות. היא היסתה אותי מיד. "לך לחדר!
אני לא רוצה לשמוע אותך ואת השקרים שלך!", אמרה בקול כועס,
ואולי גם מאוכזב.
הלכתי לחדר. לא ידעתי מה לעשות, לא יכולתי להסביר לה שזה לא
ששיקרתי, אלא שפחדתי לספר לה את האמת. ושזה פחד מאהבה, כמו
שסבא מאיר הסביר לי, אבל שתקתי.
כמה זמן לאחר מכן, סבתא רחל וסבא מאיר, התארחו אצלנו לארוחת
שבת. אחרי האוכל, כשעוד ישבנו לשולחן, אמרה פתאום סבתא רחל,
"עוד שבועיים יש לגיל יום הולדת ומה אתה אומר גיל", חייכה,
"אתה רוצה אופניים?"
"כן", צהלתי, "בטח!"
"לא מגיע לו!", אמרה אימא נחרצות. "לילד שקרן לא מגיעה שום
מתנה, עד שיבין ויצטער על מה שעשה, עד שיסביר למה עשה זאת!"
סבתא רחל וסבא מאיר הביטו באימא בתמיהה. היא סיפרה להם. סבתא
וסבא החליפו מבטים ביניהם וסבא מאיר הביט בי במבטו הקפוא. אתה
צודק, סבא, אמרתי בלבי, אין דבר כואב יותר מלשמור סוד. סבא
מאיר, השפיל את מבטו.