תעיתי בקניון. קורה לכולם, לא? זכרתי שהחניתי את האוטו בחניון
שלוש. והנה אני בשלוש, ואין אוטו.
חרשתי את כל החניון פעמיים - שום דבר. ואצלי אין אפס!  אחרי
שזה קרה לי פעם, בדיזנגוף-סנטר, כבר למדתי לקח: קשרתי על
האנטנה סרטים צהובים, זוהרים. מקילומטרים אפשר להבחין באוטו
שלי.
כלום! שום דבר לא עזר.
רגע, בפתח שבו נכנסתי היה שומר רוסי עם מדליות של גנרל. צריך
לאתר אותו. משם זאת כבר לא תהיה בעייה.
כיוון שהטיולים האלה, בין החניון התחתון לעליון הם מעייפים,
החלטתי שמגיע לי לנוח קצת. הלכתי לשתות איזה אספרסו קצר, בשביל
האנרגיה, כמו שאומרים.
אורית, מהנהלת הקניון ראתה אותי ועשתה לי היי.
סיפרתי לה שאיבדתי את האוטו.
תגידי, אני שואל, גם בקניון גוררים?
"השתגעת? את הראש אתה יכול לאבד אצלנו, אבל לא את האוטו. אולי
בעצם..", היא ממשיכה, "אולי זה עניין של הגיל?".
קלקלה לי את המצב-רוח. רק הבוקר הסתכלתי בראי ואמרתי לעצמי
בסיפוק שאני נראה יפה לגילי.
החלטתי לחפש את האוטו בשיטתיות: מהכניסה הראשית והלאה. הלכתי
למדרגות הנעות ואת מי אני פוגש עולה במקביל? את הראלה, המורה
שאומרת הרבה ר'יש כמו אורה נמיר.
מה שלומך? אני שואל בירידה.
"טוב שאני רואה אותך!", היא אומרת ומתרחקת בעליה, כמו בסרטים
הרומנטיים.
חשבתי שיצאתי בשלום, אבל לא אצל הראלה! היא מיהרה לשנות כיוון
וירדה מיד אחרי. ליד ה"משביר" היא הצליחה לתפוס אותי.
"כשראיתי אותך על הדרגנוע.. ", היא מתחילה.
מה פתאום דרגנוע? בסך הכל ירדתי במדרגות הנעות.
"מדרגות אלה", היא אומרת בטון הדידקטי שלה, "קרויות בעברית בשם
דרגנוע. שילוב מוצלח בין המילה מדרגה לבין המילה נוע".
נו, שיהיה.
בקיצור, אני אומר לה: מה העניינים?
"רציתי להגיד לך שראיתי את האוטו שלך, עם השנצים על האנטנה, אז
ידעתי שאתה כאן".
איזה שנצים ואיזה נעליים? אני שואל, בסך הכל זה כאלה סרטים
צהובים שמחזירים את האור.
"לא כך אומרים!", נוזפת הראלה, "היית צריך להגיד: הללו סרטים
מחזירי-אור".
בא לי להגיד לה: הללו אבא שלך, אבל זה לא לפי החינוך שלי.
נכנסתי לשמעון, מ"קרביץ". שמעון בחור מוכשר והוא כבר יציל
אותי.
נניח, אני אומר לו, נניח ששכחת איפה שמת את האוטו, בחנייה. מה
אתה עושה?
"מז'תומרת?", מתפלא שמעון, "אני לוחץ בשלט, והאוטו מתחיל
להבהב!".
אבל אני אין לי שלט, אמרתי, האוטו שלי לא יודע להבהב!
"תחליף אוטו!", מציע שמעון הצעה קונקרטית, "למי אין היום
שלט?"
אמרתי לכם שהוא בחור מעשי.
אפריים, שפגשתי אותו למעלה, מציע: "תישאר פה עד שסוגרים. האוטו
שלך יהיה האחרון בחניון, וזהו".
יופי של רעיון. אבל, מה לעשות בנתיים?
"תעשה מדורה באמצע החניון, תשב סביב ותשרוף את הזמן". גם הוא
בחור פרקטי, כמו שאתם רואים.
מכל העצות האלה התעייפתי שוב, (אולי זה באמת עניין של גיל?).
צריך עוד אספרסו. מצאתי שולחן ליד המדרגות, כך שראיתי כל מי
שעולה. אולי, במקרה,אני אפגוש מישהו אינטליגנטי, שיעזור לי.
או! הנה איציק, מן המוסך. הוא מבין ברכב. שאלתי אותו. איציק
הבטיח שאם אני לא מוצא את האוטו, הוא מסדר לי משהו טוב,
בהזדמנות. סיכמנו שאם העסק אקטואלי, זה יהיה אוטו כמו של
גדולים: עם שלט-רחוק, שמהבהב. אמרתי תודה.
נו? מה יהיה? שאלתי את עצמי. אבל, כמו שאני מכיר את עצמי,
ידעתי שאין לי תשובה. אז מה? שאני אחזור הביתה בלי אוטו? מה
אני יכול להגיד? ששכחתי איפה הוא?
אורי, מהביטוח, צץ לי כמו מתוך חלום, עם מלא שקיות ניילון.
"מה-ניש'? איך העניינים? מה זה לא רואים אותכם? שמעת על אברם?
אתה יודע, אני בשבוע הבא באילת. כמו שאומרים: לפוש קצת".
מזל שהוא נשאר בלי נשימה, אז יכולתי להשחיל מילה.
סיפרתי לו. הוא התחיל לצחוק. מה אתה צוחק? שאלתי.
"בדיוק רציתי לספר לך שהפוליסה שלך לא בתוקף! אני כבר שבוע
מחפש אותך!"
אתה רוצה להגיד שאם בעצם האוטו נגנב, אין לי ביטוח? הא?
"סת--ם! עבדתי עליך!".
גם כן אחד!
מה עושים? ירדתי שוב לחניון א'. עשיתי סיבוב. ראיתי המון
אפלאוז בצבע לבן, אבל אף אחד לא שלי.
כשרק קניתי את האוטו, כבר הרגשתי שיהיו לי צרות איתו. הרצל,
הסוכן שקניתי ממנו, אמר לי כבר אז לקנות עם הגה-כוח וכל מיני
אביזרים. ואוטו עם אביזרים, בטח לא הולך לאיבוד. תמיד צריך
לשמוע בקול אנשי המקצוע.
בחניון א' היו כבר מעט מאוד מכוניות. איש אחד, קשיש, עם צעיף
כרוך לו על הראש, גרר פח אשפה ירוק ביד אחת, ומטאטא ביד השניה.
היה שקט בחניון. רק רעש הגרירה נשמע. לאוטו אין זכר.
ישבתי, אובד עצות בשולי המדרכה הצרה, סמוך למעלית. איש הניקיון
בא ונעמד מולי, נשען בשתי ידיו על המטאטא.
"למה אתה עצבני?", שאל במבטא של דוברי אידיש.
יאללה, יאללה, גם אתה! אמרתי.
"מה יש?"
איבדתי את האוטו, עניתי.
"איך איבדת?"
סיפרתי לו. וסיפרתי גם על הסרטים הזוהרים שבזכותם לא צריך לאבד
את האוטו.
"אז אולי", הוא הציע, "אולי גנבו לך רק את הסרטים? אולי האוטו
כאן, רק בלי הסרטים, ואתה לא שם לב?"
וואללה! האיש הזה גאון. איך לא חשבתי על זה?
אבל, אני אומר לו, מי ירצה לגנוב סרטים צהובים מלוכלכים?
"את זה עשה בטח מישהו מהחבירים שלך! בטח מישהו שרוצה לצחוק
אתך"
מה פתאום? חברים יעשו לי דבר כזה?
"אפילו אח שלך יעשה. הנה, תשמע סיפור על שני חבירים", אמר בטון
של אחד שמלמד פרק בגמרא:
ערב אמירת ה'סליחות', ירדו שמעיה ושמעון-סרי אל ציון קברו של
רבי-שמעון -בר-יוחאי,
זכותו-יגן-עלינו-אמן, לבקש על השנה הבאה. משסיימו תפילתם,
אמר שמעיה: "שמא נשים צעטעל?"
אמר שמעון-סרי: "כלום יש בידך עט?"
ענה שמעיה: "עט, יש עמי. נייר איין!".
פישפש שמעון-סרי בכנף-ביגדו והוציא נייר. קיפל את הנייר יפה
יפה. החליקו לקפל בשפתיו וייבצע אותו לשניים. כתבו השניים, איש
איש בקשתו. קיפלו את הצעטעל ותחבוהו בנקב בין אבני ציון הקבר.

ולא היה הנקב אלא מחילה. יצתה להם מין חיה, מאותן שעליהן אמר
הכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש...וגו'."
ואותה חיה, לטאה הייתה, מאלה שקורין בלשון הקודש: חרדון. חלץ
שמעיה נעלו ויאמר להכות את החיה הטמאה נפש. ושמעון-סרי נטל
מאבני המקום בידו.
ואמרה אותה חיה, בלשון בני-אדם: "למה זה תכוני נפש?"
"שחיה טמאה את!", ענה שמעיה.
"אינני חיה!", אמר אותו השרץ, "איני אלא שד. ובעוונותיי
התגלגלתי בדמותה של זו".
"אכן", אמר שמעיה, "כבר נאמר כי 'אין אדם זורק אבנים באילן של
סרק'. ומה בצע לך, השד, לשוט בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, בלבוש
חיה טמאה?".
ושמעון-סרי אמר: "הבה נכהו נפש!".
ביקש אותו שד על נפשו: "אם תמלטו נפשי, לא ייצא שכרכם
בהפסד!".
נמלכו שני האברכים בדעתם ואמרו: "וגמולנו, מה יהא?"
"כל אשר תאבה נפשכם אתן לכם. ובשכר זה אציל נפשי".
שקלו שמעיה ושמעון-סרי, שצייקנים היו, ואמרו: "חלק כחלק,
נחלוק?"
אמר אותו השד: "לא כי, זה שאמר להכותני בנעלו, ותו לא, שאין
הנעל עשויה לגרור אלא כאב בלבד, - לו אתן כפליים מאשר לרעו
שאמר להכותני נפש באבן".
"אם כן", אמר שמעון-סרי, "מבקש אני שתעקור לי עיין אחת!".

אמרתי לאיש תודה רבה על הדרשה הנאה, והלכתי ברגל קלה לחפש
אפלאוז בלי סרטים צהובים.
כשראיתי סוף-סוף את השומר הרוסי, עם המדליות, הייתה לי הרגשת
רווחה. לפחות דמות מוכרת.
האוטו חיכה לי בדיוק במקום שהנחתי אותו, רק מה? מישהו,
"אובער-חוכם", כמו שאומרים, גנב לי
באמת את הסרטים הזוהרים ('שנצים', אתם זוכרים?).