אני עדיין מרגישה את זה, כמו סכין שננעצת חזק בחזה ומסתובבת על
צירה. כמו אלפי דקירות קטנות בכל חלקי גופי. כאילו אני נשרפת
מבפנים והעשן מכלה אותי. ואני עדיין עומדת חסרת אונים אל מול
כל התחושות שמתעצמות בי מידי פעם וחונקות אותי. אני מרגישה את
הכאב שמנסה לצאת בשלל צורות ובדרך כלל מוצא את ביטויו בהטחת
עלבונות והרמת קול על אנשים שפשעם היחיד הוא שעשו דבר מטומטם
בנוכחותי. ומי אני שאשפוט את טמטומו של האחר בעוד אני מנסה
להתגבר על חולשותיי שלי?

לפעמים עוברים ימים של שקט, אפילו שבועות. במבט לאחור, אולי
אפילו מספר חודשים חלפו להם בלי שנפשי תופרע מזכרונותי שעוד
בועטים בי כל כך חזק. בימים האלה אני מצליחה להעמיד פנים
ולחייך. אני מצליחה להוליך עצמי שולל ואף שוקעת באמונות שטוב
לי ושחיי מתקדמים בקצב מסחרר.

לפעמים אני עוצרת בפתאומיות ולא מבינה איפה אני. אני לא מבינה
מה אני עושה ומה מניע אותי לעשות את הדברים שאני עושה ולהאמין
באמונות השווא שלי. ובאותם רגעים אני חושבת על מה שהיה צריך
להיות, על האושר וההצלחה. אני חושבת על תחושת השלמות וההשלמה
שמסרבות להגיע אלי. על רגעים שבהם היה לי כל כך טוב שלא היה
אכפת לי למות באותו רגע בתחושה שאני הגעתי לאושר העילאי. רגעים
שלא יחזרו אחרי שבטיפשותי הנחתי להם לחמוק, אחרי שבטיפשותם
אחרים הניחו לי לחמוק. וכשרצו שאחזור סירבתי, בדיוק כמו שאחרים
סרבו לי. והכאב שהלך והתעצם ונבנה בי אט אט במשך השנים התעצם
עוד יותר עם כל סירוב.

שירה נשית זועמת. זה מה שמצליח להרגיע אותי בימים כאלה, כשכל
התחושות הרעות חוזרות ואני מרגישה את עצמי שוקעת. נשים שיודעות
לבטא את עצמן ולדרוש את מה שמגיע להן. נשים שיודעות איך להביע
זעם וכאב ולהראות כמה הן חזקות תוך כדי. נשים שנראה כי לעולם
לא יתקפלו אם יחזור אהובן שסרב להן בעבר, אהובן שנגע בכל חלקי
גופן וצרב בהן את מגעו. אהובן שלעולם לא ישכחו את נשימתו קרובה
אליהן בשעת לילה מאוחרת. נשים שלא שוכחות ומסוגלות להמשיך
קדימה ולהיזכר בנוסטלגיה, לא בערגה.

לעיתים אני עוצרת לרגע ומנסה להבין למה הכל רודף אותי ולמה
איני מצליחה להניח לדברים לשקוע ולהעלם. בדיוק כמו אותו אחד
שפשוט מדחיק. בדיוק כמו שהייתי פעם, לפני שהכל קרה. בדיוק כמו
שהיה עד אותו רגע בו נתתי לעצמי להרגיש ולהיסחף. ואחרי הרגש
הראשון הגיע עוד אחד ועוד. והתשוקה הוחלפה ברגשות שיצרו אושר,
ומיד לאחריו, כאב. ועכשיו אני כבר מתקשה להסתכל על עצמי מבפנים
ולהבין את התחושות שמגיעות לפעמים. עכשיו אני מסתכלת על עצמי
מבחוץ ולא מצליחה להבין למה.

שירה נשית זועמת. אני מרגישה את דמי רותח ואת ההזדהות העמוקה
עם הכאב שנשמע בקולן. איך הן מדברות עלי ואיתי. איך הן לא
מרגישות צורך להסתיר שום דבר ומדברות בכנות מוחלטת. הן אלה
שיעמידו תנאים ולא ייכנעו לאף אחד. נשים חזקות שמאמינות בעצמן.
שום כישלון לא יכניע אותן, שום אכזבה לא תשבור אותן. האושר
יגיע בסופו של יום, רק צריך להתגבר ולהמשיך בראש מורם. לנשים
חזקות זה לא קשה.

שיסתכל מי שמסתכל ושיחשוב מה שהוא חושב, אני אומרת לעצמי בכל
פעם, ומנסה לשכנע את עצמי שאני מאמינה בזה. מנסה לשכנע את עצמי
ששום דבר לא נוגע בי, ששום דבר לא השתנה בי. שהזמן ומעט
הניסיון לא עשו את שלהם ולא שינו אותי באופן מוחלט. וכל ניסיון
קלוש שלי להבין את עצמי נגמר באי הבנה גדולה עוד יותר ובתעוב
עצמי שהולך וגדל.

לפעמים הכל שקט. לפעמים זועם. לפעמים מצליחה להירגע ולפעמים לא
מפסיקה לחשוב מה היה אם... ולפעמים פשוט מתנתקת מהכל.