[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני חושב שזה קרה בשלהי הסתיו של התשס"ה, תבינו אותי, אני כבר
הרבה זמן לא השתמשתי בתאריך העברי, אבל את היום הזה אני לעולם
לא אשכח, וראיתי צורך להזכיר את התאריך העברי כמחווה של כבוד,
אולי כפרידה אחרונה מנתיב מסויים שאני ורותי לעולם עוד לא
נחלוק.

אני ורותי היינו חברים בלב ובנפש, כבר כשהיינו ילדים, אני זוכר
את המשפחה שלה באה לביקור אצלנו, כבר אז אני זוכר את הקול של
אמי קוראת בקול - "דני! רותי הגיעה לשחק איתך!" - אז לא הבנתי
מדוע רותי מגיעה דווקא כדי לשחק איתי אבל קפצתי על ההזדמנות
כפי שהיא ניתנה לי, וכך אני ורותי היינו מתחילים במשחקים אחד
עם השני, היא הייתה משחקת בבובות ואני הייתי קובר אותן בתוך
לגו. מיד פעם היינו שומעים את הצחוק של חברתה של אמי - מירי,
מדי פעם עשן הסיגריות היה נפסק לכמה רגעים והצלחתי לראות את
אותה מירי אשר אמי דיברה עליה כצדיקה מעונה, חבויה בתוך כיסוי
ראש הדוק, אשר מכסה על הצלקות מניתוחי הראש שעברה.

זמן עבר לו אט אט בעצלתיים, הימים עברו לשבועות, השבועות
לחודשים, והחודשים לשנים. אני ורותי כבר לא נפגשנו לבד עוד,
ודרך קבע היו בינינו מפגשי שידוך עם הרב שאול, הוא היה מלטף את
ראשה של רותי ביחד עם שלי וממלמל כמה משפטים לא מובנים אשר אנו
הנחנו כי הן ברכות, אם הוא רק היה יודע לאן אנו נגיע...

אט אט המפגשים בינינו הפכו להיות יותר ויותר "מוזרים" בלשון
המעטה, התשוקה בינינו החלה לפרוח, ובין מלמול למלמול הלב שלי
פרח כשהסתכלתי עליה. אותו רצון לשחק עם רותי, השתנה ונהיה
מפלצתי, הייתי זוכר את עצמי מתהפך בלילות חסרי שינה, חושב
עליה, ועל ידיה הרכות, עורה הנוגה, שפתיה היפהפיות... הייתי
חושב את עצמי כמפלצת - כיצד ייתכן שאתן לזיכרון בלבד לשלהב
אותי בצורה כזו?!? כיצד אוכל לתקן את מעשיי? ניסיתי לכפר על
כך, על ללא הצלחה... המיים הקרים, התפילות המרובות ואפילו
גרימת כאב לעצמי לא עזרו ואפילו לא קצת! והמפגשים בינינו והרב
שאול הפכו להיות יותר ויותר מרגשים. מצאתי את עצמי נרגש כל
השבוע לקראת היום בו אפגוש שוב את רותי, שוב אראה אותה, שוב
אשמע את קולה הענוג...

כך עברו כמה חודשים... אמהותינו הניחו כי אין לקחת עניין כזה
בחופזה, והחתונה החלה לרקום עור וגידים מסביבנו, אנשים היו
באים ולוחצים את ידי תוך כדי הגיית ביטויי "חזק ואמץ", אמהות
היו מביטות בי ומלחששות בינן לבין עצמן. "דני שלי הופך לגבר" -
אמי הייתה אומרת בגאווה לכל מכרותיה... אבי היה חוזר עם חיוך
כל יום מהישיבה, וטופח על גבי לפני שנפנה לעיסוקיו הרגילים.

המפגשים החד-שבועיים הטריפו אותי, לא יכולתי לישון לפני ואחרי
המפגש, לא יכולתי לסבול עוד את התשוקה, והחלטתי לשים לזה סוף.
באחד המפגשים כתבתי פתק לרותי, כתבתי לה שאני רוצה לפגוש אותה
לבד, ידעתי שאם זה יתגלה למישהו זה יהרוס אותי, אני כבר לא
אחשב "תלמיד חכם" ואולי אפילו אסתכן בכך שהמשפחה לא תכיר בי
כבן שלה... אך לא היה לי אכפת, הייתי חייב לפגוש אותה, הייתי
חייב לדבר איתה פנים מול פנים.
עורה נגע בעורי כאשר העברתי לה את המכתב, והרגשת התשוקה הייתה
גדולה מנשוא, הרגשתי כאילו זרמי חשמל ענקיים פורצים מתוכי
לעברה, כאילו היקום עצמו היה מקופל עד כה ורק עתה השתחרר,
הרגשתי את הנהר הגדול זורם, את הכוכבים עצמם לוהטים באש יצוקה,
ואז הרגשתי חוסר אונים - המגע התנתק.

התפללתי בלילה שהיא תגיע למקום המפגש, הצעתי את נשמתי עבור עוד
מגע אחד בידה, הצעתי את לבי, את גופי...
למחרת כל היום בישיבה הרגשתי חסר אונים, לא יכולתי למצוא מקום
נוח, עד שבסופו של דבר קמתי ויצאתי בלי לומר מילה, למרות כל
המבטים שניבטו אליי, אך אף אחד לא אמר מילה, כולם ידעו על
הכבוד שנפל עליי עם רותי, על הנדוניה שאקבל, על המעמד שייפול
לחלקי. ואני כמו אידיוט סיכנתי את הכל, סיכנתי את הכל עבור
מפגש אחד - זה היה שווה את זה.

הערב הגיע, ועמו צללים של חושך שרצים על פני הרחוב, ואני
חיכיתי לה. השניות שעברו בלעדיה נדמו כדקות והדקות כשעות, נדמה
כאילו נצח נצחים עבר לאיטו, עד שהיא הגיעה, אך היא אכן
הגיעה...
היא חשפה את כיסוי הראש שלה ואני נכנסתי להלם, השיער היפהפה
שבו צפיתי ברותי כאשר הייתה ילדה הפך להיות בוגר, עם תלתלים
זהובים שהשתפכו מראשה הענוג... שיערה הגיעה עד כתפיה, והוא היה
יפהפה.
היא נגעה בידי ואני הייתי מוכה הלם. ואז שמעתי אותה קוראת לי
בקולה הענוג "דני בוא כבר!" - נמשכתי אחריה לעבר המולת הצעירים
"בגבעת הרוסים", מקום שכל חבריי דיברו עליו כתועבה שאין למעלה
ממנה. מקום בו מחללים שבת בלי משים, מקום בו נערות מסתובבות לא
צנועות, מקום בו הגיהנום עצמו מרגיש קרוב לכדור-הארץ.
לבי נשבר בקרבי לראות שלל אורות וצבעים ומוזיקה באמצע השבת
המבורכת, לבי חש עצמו נשבר לראות את רותי אהובתי מחללת שבת
בעצמה... היא הדליקה סיגריה והתיישבה על הספסל... הבטתי בה
באהבה חסרת מעצורים והבנתי שלעולם לא אוכל להיות עם אחת כזו.

"לעולם לא אוכל להיות עם כופרת כזו" - זעק ליבי...  ואז לפתע
הגרוע מכל קרה, הרגשתי יניקה של אוויר, חימת אלוהים נשפכה על
פני האדמה, ואש פרצה מסביבנו, הרעש היה מחריד, והרגשתי את עצמי
ניתק מידה של רותי ועף כמה מטרים באוויר, צעקות החלו ברחוב בו
היינו, אני לא ראיתי כלום, הכל היה שחור, אך שמעתי צעקות
"הצילו! הצילו אותי!", שמעתי זעקות של "הו אלוהים, הו
אלוהים!!! למה?!? למה?!?", בכי שלט בכל מקום... ואז העולם
כבה.

התעוררתי בבית-חולים עם הוריי מסביבי, חיפשתי את רותי אך היא
לא הייתה שם. ניסיתי לשאול את הוריי מה קרה,  אך לא יכולתי
לדבר... התשובה הגיעה לה לבד - מפי הרופא, מתברר שהשתתפתי
בפיגוע, עצמותיי שלמות למרות ההדף שפגע בי, סה"כ הייתי בסדר.
ניסיתי לשאול איפה רותי, אך במקום השאלה יצאו לי כמה הברות
בלתי ברורות... למרות זאת, נראה כאילו הרופא הבין אותי, ומיהר
להרגיע אותי - רותי נפגעה אף פחות ממני והיא תשוחרר בעוד מספר
דקות הביתה.



לאחר שלוש ימים חזרתי הביתה, אך משום מה שום דבר לא  נראה לי
מושך עוד, הישיבות נראו משעממות, הבית היה חסר חיים, ואפילו
הפגישות עם רותי והרב שאול נראו חד-גוניות באופן מעורר פליאה.
רותי ניסתה להגניב לי פתק גם היא, אך לא הגעתי למפגש, היו לי
דברים טובים יותר לעשות...
בינתיים התכנונים לחתונה המשיכו, והמועד הלך והתקרב... אני
עצמי לא ראיתי איך אוכל להישבע לה... איך אוכל לסמוך על
ההישבעות שלה... חיי נראו חסרי תוכן, מלאי חלל ריק, חלל שחור.
התחלתי לבלות את זמני מחוץ לבית, מחפש הוכחה כלשהי לקיום
אלוהים, מחפש הסבר מדוע דרך הגורל מיזגה ביני לבין כופרת
כמוה... מדוע עברנו כזו טראומה, התשובה לא הגיעה, ואפילו לא
ראיתי דרך לפיתרון...

וכך שמתי את המשחות, וסבלתי את הצלצולים באוזניים, ולאט לאט,
הצלקות התמזגו עם העור, והצלצולים פחתו, אך ליבי עדיין הרגיש
כמו שהוא הרגיש בליל הפיצוץ - חסר מנוחה, חסר יכולת לשקוט -
מחפש פיתרון.
הרבנים שפגשתי לא עזרו לי, החכמים עזרו לי אף פחות, והבקשה
לתשובה רק הלכה והתעצמה, רק הלכה וגדלה... עד שיום אחד אי
השקט, חוסר המנוחה והבקשה לתשובה כולם נעלמו. הרגשתי איך
הקשיים נעלמים אחד אחרי השני, הרגשתי איך חוסר התשובה נעלם,
ונמוג ברוח - ואז הבנתי מדוע קוראים לתהליך "חזרה בשאלה".
הבנתי לבסוף כי אם אין שאלה, אם לא קיימת שאלה אז גם אין
תשובה, פעם ראשונה בחיי קלטתי זאת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ח' מספר:
"הסריפטיז היה
החלק הקל. אבל
כשביקשו ממני
לכסח את הדשא עם
השיניים, ידעתי
שזה באמת מגיע
לי."


מתוך "מה אנשים
מוכנים לעשות
כדי שהסלוגנים
שלהם יאושרו",
כרך ט"ז


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/03 3:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסי נורי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה