אני לא זוכרת מתי בדיוק הפסקתי להאמין באלוהים. זה היה בכיתה
ג, אני חושבת. לא, לא הייתה סיבה מיוחדת. בעצם, אף פעם לא
הייתה לי ממש סיבה לא להאמין. היו לי חיים טובים, ילדות
מאושרת, משפחה מדהימה וגם קיבלתי כל כך הרבה מתנות. תמיד הייתי
יותר חכמה משאר הילדים בכיתה, תמיד יותר בוגרת, יותר החלטית.
ואולי זה בעצם מה שגרם לי לא להאמין? אולי רציתי להיות יותר
כמו כולם. אולי לא רציתי שכל הזמן יטילו עליי אחריות ואולי קצת
נמאס לי שכל פעם שעשיתי משהו, משהו שילדים אמורים לעשות,
המורים היו אומרים "ממך, לא הייתי מצפה". אבל זו לא ממש סיבה
להפסיק להאמין, לא? או שאולי בעצם, אף פעם לא האמנתי אבל לקח
לי קצת זמן להבין את זה...

בכיתה ז, כשעברתי לחטיבה, החיים שלי השתנו ממאושרים לעצובים
ובודדים. אף אחד לא מת, אף פעם לא הכרתי מישהו שמת, בעצם, אף
אחד מהדברים שבדרך כלל משנים חיים של בנאדם לא קרה. לא קרה
כלום. פשוט, ביום אחד, ביום הראשון של החטיבה, גיליתי שכל מי
שחשבתי שהיו חברים שלי היו בעצם... סתם. לא היו לי חברים,
שנאתי את הכיתה שלי, את המורה שלי, את הבי"ס, שנאתי הכל. חוץ
מהמשפחה שלי. כל כך אהבתי את המשפחה שלי. היו לי שלושה אחים
גדולים ואת רוב זמני ביליתי איתם. אני לא יודעת עד כמה הם נהנו
מזה שאחותם הקטנה נדבקת אליהם כל הזמן, אבל אני הייתי זקוקה
לקשר אנושי והפסיק להיות אכפת לי בשלב מסוים.

למרות המשפחה שלי, הבדידות השתלטה על החיים שלי. כעבור כמה זמן
כבר ידעתי את לוח השידורים של כל הערוצים, לבי"ס הלכתי רק
לפעמים אבל דאגתי לשמור על ממוצע ציונים גבוה. בעיקר כדי שיהיה
לי עוד משהו אחד להרגיש טוב לגביו. הייתי בוכה כל לילה, וכל
בוקר כדי שלא אצטרך ללכת לבי"ס. אמא שלי כל כך דאגה, רצתה
לשלוח אותי לפסיכולוג, אבל סירבתי. "הכל בסדר, אמא, באמת."
הייתי משכנעת אותה, ומנסה לשכנע גם את עצמי.

אז, התחלתי לדבר איתו. לא ממש האמנתי בו, אבל הייתי צריכה לדבר
עם מישהו. מישהו שלא יענה בחזרה ושאולי יוכל לשנות משהו. היו
לי ציפיות גבוהות ממנו, הרי, אם הוא כזה אל טוב, איך הוא יכול
לגרום לילדה קטנה לסבול כל כך?

אני לא יודעת עד כמה זה קשור אליו, אבל בסוף כיתה ז החלטתי
לעבור כיתה. אתם יודעים, "משנה מקום, משנה מזל". ובאמת, מזלי
השתנה. אמנם לא חזרתי להיות אותה הילדה המאושרת שהייתי פעם,
אבל היה לי די נחמד בחיים בסה"כ. היו לי הרבה חברים, שבעצם, לא
היו ממש חברים, אבל היו שם. ובשלב מסוים, כבר שכחתי איזה
תוכניות אני מפסידה כל פעם שיצאתי.

מכיוון שאף פעם לא ידעתי אם זה הוא שנתן לי לעבור, התלבטתי
במשך הרבה זמן אם אני צריכה להודות לו. שעזר לי לעבור, שהקשיב,
שאף פעם לא נתן לי את האומץ לקפוץ. ובעצם, איך אומרים תודה
לאלוהים? "תודה" פשוטה פשוט אינה נראית מספיקה. בזכותו אני
חיה, בזכותו אני מחייכת לפעמים... "תודה"? ואולי זה בעצם לא
הוא. ואז, אז הרי, "תודה" זה יותר מדי. הציניות שלי והתחושה
הזאת של הכרת תודה, קרעו אותי מבפנים. אם אודה לו, זו כאילו
הודאה בכך שאני מאמינה בו, אך האם אני באמת מאמינה בו?

עברו שנתיים, עוד התחבטתי בשאלה ועברתי לתיכון. ושוב, אותו
הסיפור. החברים, אותם האלה שהיו איתי בחטיבה, נראו לי סתם. הם
שעממו אותי. התיכון היה כל כך שונה משהתרגלתי אליו ושוב עלתה
בי התחושה הזו של חוסר אונים ובדידות. רק שאז, ביומולדת שלי,
יומולדת 15, קיבלתי את המתנה הכי טובה בעולם. הכרתי אותו. הוא
היה מדהים וגרם לי להרגיש מדהימה. אף פעם לא הרגשתי ככה בחיים.
אף אחד אף פעם לא אמר לי שאני יפה ומושלמת. לפחות, לא אף אחד
שהאמנתי לו. אבל לו, לו האמנתי. אולי כי רציתי להאמין, אולי כי
האמנתי שהוא מאמין בזה.

ובכל הזמן הזה, שכחתי ממנו, מאלוהים, לא הייתי צריכה להאמין
בו, היה לי את אהובי להאמין בו. החיים שלי לא היו מושלמים. לא
הייתי הכי מאושרת שיכלתי להיות, אבל הייתי שמחה, היה לי למה
לצפות כשהייתי חוזרת הביתה וכבר לא הלכתי לישון עם דמעות
בעיניים, הלכתי לישון עם חיוך, וזה הרי הרבה יותר משאלוהים אי
פעם נתן לי. או שאולי הוא בעצם נתן לי אותו?

עבר חודש, ועברתי בי"ס והיה לי טוב, הכי טוב שהיה לי בעולם.
יותר טוב מכשהייתי ילדה. עברו חודשיים והאשליה התנפצה. לא, הוא
לא מושלם. הוא אמנם לא רחוק, אבל אני יכולה להגיד את זה עכשיו,
כשהתפכחתי. אז, אז הוא נראה לי כל כך רחוק משלמות, כאילו יש
בנקודה אחת שלמות והוא, הוא נכנס למכונית, לחץ על הגז ונסע הכי
רחוק שיכל משם ובמהירות הכי גדולה שהמכונית הישנה שלו יכלה
לנסוע.

וככה המשיכו החיים שלי, עליות ואחריהן ירידות תלולות. בשלב
מסויים זה נראה שכל פעם העליה הייתה קצת פחות גבוהה והירידה
קצת פחות תלולה. ובשלב מסוים, החיים שלי היו קו אחד ישר ורציף.
לא במגמת עלייה, לא במגמת ירידה, פשוט ישר. שיפוע אפס מתחת
לציר האיקס. כל הזמן קיוויתי, רציתי שהפונקציה לפחות תיפגש עם
הציר. זהו. לא הרבה יותר מזה. ושוב, פניתי אליו. עליתי במדרגות
לקומת הגג, פתחתי את הדלת והסתכלתי על הגג. הגג של הבניין מוקף
בשלוש קירות, בלי תקרה. הסתכלתי למעלה, לשמיים. הרגשתי את השמש
שורפת לי את העיניים. שתשרוף. ממילא יש לי משקפיים, לא אכפת לי
שהמספר יגדל, אני רק רוצה להסתכל לו בעיניים כשאני מדברת איתו.
קיוויתי שהוא מסתכל אליי בחזרה. ודיברתי. סיפרתי לו את כל
התיאוריה שלי על החיים כפונקציה ואיך הפונקציה שלי תקועה. איך
יספיק לי בשלב זה רק להיפגש עם ציר האיקס. עלייה קטנה, באמת
שרציתי רק עלייה קטנה. ככל שהעלייה קטנה יותר, הירידה קטנה
יותר.

כעסתי עליו. פעם הוא איתי, פעם הוא נוטש אותי. אוף, שיחליט.
שיעזור לי, רק עוד פעם אחת ואז, אז אני מבטיחה שאני אשאר על
הציר. אבל הוא, זה התפקיד שלו לשנות את השיפוע שלי. או שאולי,
בעצם, זה השיפוע שלי. שלי! למה אני לא יכולה לשנות את השיפוע
שלי? למה הוא לא עשה את זה כך שכל אדם אחראי על הפונקציה שלו?
או שאולי הוא כן, ואני פשוט לא יודעת איך? זהו. "אני אלמד איך.
אני לא צריכה אלוהים בכלל. זה החיים שלי ואני קובעת מה קורה
בהם. אם אני רוצה להיות אסימפטוטה אופקית, אז זה מה שיהיה! וגם
אסימפטוטה אנכית, אם אני מאוד ארצה. ואם אני ארצה היא תשאף
לאינסוף, ואם אני מאוד ארצה היא תשאף למינוס אינסוף! ואתה
תראה, אני אהיה שיפוע אפס מעל לציר האיקס! הרבה מעל ציר האיקס!
עד שיימאס לי ואז? אז, אני אעלה עוד יותר למעלה!" צעקתי עליו
והשמש בעיניים שלי. בעצם, אני חושבת שזו השמש, כבר לא ראיתי כל
כך. הראש כאב לי וראיתי רק צהוב ולבן וכתום בעיניים והרגשתי
שהוא מסתכל עליי. והמשכתי לצעוק. "זהו, אני מפסיקה רשמית
להאמין בך! בעצם, אף פעם לא ממש האמנתי בך, אז... אז..."
חיפשתי מה אפשר להגיד לאלוהים כשמפסיקים להאמין בו. "אז הא
לך!" אמרתי. זה לא היה הרבה, זה לא היה מאוד שנון או מתוחכם,
אבל זה הספיק לי וגם הרגשתי שזה הספיק לו, הרגשתי במבטו שהוא
נפגע.

השפלתי מבטי לרצפה. לא ראיתי כלום. רק נקודות שחורות ומסביב
הרבה לבן וצהוב וכתום. הרגשתי שהוא עדיין מביט בי. הרגשתי קצת
רע שפגעתי בו. סה"כ, יכול להיות שזה היה הוא שעזר לי בעצם. אז
הסתכלתי שוב למעלה, הנקודות השחורות נעלמו והתחלפו בנקודות
אדומות שגדלו וקטנו. "אני מצטערת..." אמרתי כבר יותר בשקט, כבר
לא כעסתי. "אני בטוחה שיש עוד הרבה אנשים שמאמינים בך בעולם
ועוד סומכים עלייך שתשנה להם את השיפוע. אבל אני, אני חייבת
להפסיק להאמין בך, אתה מבין? אני חייבת להתחיל להאמין קצת
בעצמי קודם. אבל יום אחד, יום אחד, אנחנו עוד נחזור ונדבר כמו
חברים ואני אאמין בך כל כך חזק שאף אחד לא יוכל לשנות את דעתי
בדבר קיומך. ואז, אנחנו נשחק בפונקציות, נשנה את השיפועים
ביחד. ואולי..." היססתי קצת, "אולי אפילו תעזור לי למצוא איזו
פונקציה שמקבילה לשלי?" חייכתי. הרגשתי אותו מחייך בחזרה.

הרגשתי טוב עם עצמי. כן, הפונקציה בהחלט מתחילה לעלות. הסתכלתי
ישר. לא ראיתי כלום מלבד אותן הנקודות השחורות והאדומות מוקפות
בהמון לבן. עצמתי את העיניים לשנייה בתקווה שכשאני אפתח אותן,
אני אראה שוב כרגיל. כשפקחתי אותן, עדיין לא ראיתי דבר, אבל לא
יכולתי להתאפק כבר, רציתי להתחיל לחיות את החיים שלי עם האמונה
החדשה שלי - "עצמיזם", או אולי "אניזם". טוב, מה זה משנה, אני
אחשוב על שם אחר כך, עכשיו, אני צריכה לרדת לדירה שלי ולהתחיל
לחיות את החיים שלי. הושטתי את הידיים שלי קדימה והתחלתי לחפש
את הדלת. הגעתי לקיר. התחלתי ללכת לאורכו, הרי בשלב מסויים,
אני אגיע לדלת, ואם לא, אני אגיע לקיר אחר שעליו נמצאת הדלת
וכך מיששתי את דרכי עד שהגעתי למקום בו לא הרגשתי קיר. "השארתי
את הדלת פתוחה?" תהיתי. לקחתי עוד צעד הצידה ואז צעד אחד
קדימה. זה היה כבר מאוחר מדי שהבנתי שאין רצפה מתחתיי. וזה היה
כבר ממש מאוחר כשנזכרתי שעוד לא התקינו את המעקה בצד הרביעי של
הגג.

כשנפלתי, עדיין ראיתי רק לבן וכתום וצהוב סביבי. שמעתי צעקות
מתחתיי. שקלתי לצעוק גם, אבל חשבתי שזה כבר לא יועיל. הרגשתי
קצת חבל שסוף סוף יוצא לי לעוף, אבל אני לא רואה כלום. חשבתי
אם זה שאני נופלת אומר שהפונקציה שלי במגמת ירידה? ירידה? אני
לא בטוחה. זה שינוי... וכל שינוי הוא לטובה? האם באמת הייתי
יכולה לחיות את החיים שלי בלי אמונה בכלום מלבד בעצמי? האם
הייתי יכולה להאשים את עצמי ורק את עצמי על כל שיפוע שלילי?
והייתי יכולה להעלות את הפונקציה מעלה? לבדי? אולי המוות יטיב
איתי... פחות שאלות, החלטות. פחות פונקציות. זהו, הפונקציה שלי
עלתה. נפגשתי עם ציר האיקס. סוף סוף. ונשארתי שם. וטוב לי פה.