אני עדיין לא מעכל. הדמעות פורצות בשטף, הן זורמות כנהר, ואין
מנוס, אין מנוס.
אני יודע שהדמעות לא יעזרו, את הנאבד אין להשיב, הא הלך ולא
ישוב אך זכרונו בראשי ישרוד לעד. כה שליו, כה תמים, כה אהוב.
כה רציתי לגדול, להתבגר וכעת אינני רוצה עוד, אינני חפץ להרבות
בשנים כלל וכלל, לא עוד ימי הולדת, בלונים, מתנות. אין חשק,
אין רצון, הכל ללא מטרה, כבר אין טעם.
היה זה שבוע לפני בר המצווה שלי, לפני זמן כה מועט הנראה כה
רחוק.
לא רציתי דבר, לא חבר, לא טיול, לא טיסה, לא ציון, בעצם היה
דבר אחד, רק דבר אחד בו חשקתי מכל, רציתי לנגן על תופים.
כה רציתי, נפשי תאווה לתופף, רק קצת ולו פעם אחת. הייתי חולם
על תופים, אך לא סתם תופים - כאלו שמוכרים בחנות המוזיקה
בדיזינגוף סנטר.
אני זוכר שראיתי אותם בפעם הראשונה, בוהקים כל כך, יפים כל כך
ומיד התאהבתי. והוא ידע. את התופים אהבתי כל כך, אך את סבא
יותר.
כל יום אחר הלימודים, הייתי הולך אליו. הוא תמיד חייך, תמיד
היה לו זמן, לא כעס, לא רטן, תמיד אמר מילה טובה, נתן חיבוק,
נשק, לא שאל שאלות.
פעם בשבוע היינו הולכים לחנות. לראות את התופים. לנשום אותם.
וסבא ידע כמה רציתי, איך נפשי כאבה.
והנה שבוע לפני בר המצווה סבא מודיע שמחר לא אבוא אליו, כי הוא
הולך לקנות לי מתנה. וסבא ידע כמה רציתי. הוא ידע.
הייתה זאת הפעם האחרונה שראיתיו. מעולם לא הספקתי לומר לו כמה
אני באמת אוהב אותו, כמה יקר הוא עבורי.
למחרת בערב אימא ניגשה אליי, עם עיניים נפוחות. מעולם לא
ראיתיה כך, מעולם.
היא חיבקה אותי, "ילד שלי" לחשה לי, "אני כה מצטערת".
נמלטתי מחיבוקה הצורם, "מה קרה?" שאלתי, בשיניים נוקשות. ואימא
עם דמעות בעיניים, אמרה לי "היה פיגוע בדיזינגוף סנטר, סבא
נהרג". באותו רגע, משהו בי מת, משהו שלא ישוב לעולם. לא רציתי
להאמין, סירבתי לקבל את האמת הנוראה.
רק אתמול הוא חיבקני, רק אתמול.
הלכתי לחדרי, טרקתי את הדלת, אך לא בכיתי. עד היום אינני מבין
מדוע לא בכיתי, הדבר היקר לי מכל הלך, האדם היחיד שאהבתי. כה
כאבתי אותו, כה רציתי לראותו, לחבקו, לנשקו. אך לא ישוב עוד
לעולם.
הדברים הקטנים שכה עצבנו אותי אצלו, הם החסרים לי ביותר.
אני כבר לא רוצה תופים, לא מסוגל, לא עוד.
הכל באשמתי, אם לא הלך, אם לא ידע, עוד היה עימי, עוד יכולתי
להרגישו.
אך כעת רק זיכרון במוחי נותר, זיכרון אהוב, זיכרון כאוב.
אינני מבקש שיחזור לחיים, יודע אני שזה בלתי אפשרי, שהמת לא
ישוב לחיות ואת הנאבד אין להשיב. רק חיוך, אני מבקש, עוד חיוך
אהוב של סבי, עוד מבט, האם זה כל כך הרבה לבקש?!