הזקנות ברחוב אלנבי בתל אביב בשנת 1948 ידעו שהבן למשפחת מינץ
יהיה מיוחד במינו.
- הוא הבן הראשון - פסקה אחת.
- ועל כן הוא יביא שמחה לכל המשפחה - פסקה אחרת.
רק זקנה אחת לא דיברה והסתכלה על הפעוט שבכה בידי אמו. האם
הביטה בעיני הקשישה וניסתה לפענח את מבטה המסתורי.
- מה יש לך להגיד?
- הוא יקיא - אמרה הזקנה והלכה לביתה.
האם המבוהלת סובבה את התינוק וניסתה לבדוק אותו, רצה לשירותים
וחיכתה אך לשווא, הפעוט לא פלט כלום.
קראו לו דני. הוא הספיק להיווצר מחלקיק של אביו שכמה חודשים
לאחר מכן נהרג במלחמת השחרור. אמו הניקה אותו והזאטוט אכל חלב
מרורים וגעגוע כל שנתו הראשונה. לאחר מכן וכשאמו החלה להבין
שכל הצער שבעולם לא יחזיר את בעלה לחיים, המלחמה הסתיימה. דני
שמע אנשים חוגגים ברחוב ולא ידע שמחה. אמו בכתה ודני ליטף את
דמעותיה בקיומו הזעיר.
האבל הגדול מחק את המשפט של אותה זקנה ביום היוולדו של דני, אך
כעבור שלוש שנים אמו נזכרה בו. היא נקשה בדלתה וביקשה להיכנס
לביתה.
- מה אמרת לי אז? - שאלה.
- שהילד יקיא - השיבה הזקנה בפשטות.
- מה זאת אומרת?
- האם הוא הקיא פעם מאז ועד היום?
- לא - ענתה האם.
- לא נורא, זה עוד יבוא - ענתה הזקנה וסירבה לפרט.
דני גדל בצל הצנע הגדול, כשבביתו שרר שקט של מתים ליד זיכרונות
של חיים. הוא למד שאביו מת למען המולדת וכשהוא הבין איך
להתגאות, עשה זאת למענו ולמען אמו. כל יום זיכרון עלה לקבר של
אביו יחד עם אמו והם התייחדו בבכי קצר שנמשך כל אותו שבוע. דני
הבין בדפי ההיסטוריה שבבית הספר שיהודי חוגג פסח בקיומו באכילת
מרור שלא נגמר.
- אולי היום נשים יותר מצה, יותר ביצה ופחות מרור? - ניסה פעם
לשנות.
- מסורת זה מסורת - ענתה האם ולא הוסיפה מילים.
עשר מלאו לילד והוא עוד לא הקיא ולו פעם אחת. בינתיים הזקנה
נפטרה והאם נשארה ללא תשובות. כל יום העצמאות דני פרס את הדגל
הישראלי בחלון ביתם שברחוב אלנבי וניסה לשמוח כמו האנשים בחוץ.
אך אמו ישבה בפנים, בדממה שלאחר יום הזיכרון.
בשנת שישים ושש הוא התגייס לצבא ושרת כחייל בגדוד הנח"ל. שנה
לאחר מכן כמה מחבריו נהרגו במלחמה. אמו נחרדה שישה ימים וצהלה
משמחה כשהוא חזר עייף הביתה. דני עוד שינן את המשפט שטוב למות
בעד ארצנו. הוא הודה למנהיגים על חכמתם ועל הקרבתם למען
המולדת. הוא נהג להשוות אותם עם דמויות תנכיות כמו דויד ושלמה
וחש בטוח תחת שלטונם.
- הלוואי על כל מדינות העולם מדינאים כאלה - היה אומר לאמו
בחזרתו משיעורי מדע המדינה באוניברסיטה.
אמו לא נהגה לענות לו, אך חשבה כל העת שדני טרם הקיא.
בשנת שבעים ושתיים דני התחתן. בפרוץ המלחמה שנה לאחר מכן אשתו
הייתה הרה ואמו של דני נפרדה ממנו כשהלך לקרב בתחושה ברורה של
ידיעת הסוף החוזר על עצמו.
הוא חזר אבל עוד כמה מחבריו נהרגו בשדות המוות. המשפט שטוב
למות עוד היה בפיו אך כבר לא נאמר בחגיגיות מוחצנת אלא התחבא
מאחורי הגרון החנוק.
בשנת 1977 דני חגג את יום המהפך. לאחר המלחמה הוא החל לחוש
שמערכת העיכול השתבשה לו. אולי זה המראות שראיתי שם - היה חושב
- או אולי האוכל של אשתי שלא מבשלת כמו אימא.
הוא הרגיש משהו שורף לו בגרון ותהה האם החלפת השלטון יעשה לו
טוב. התחושה הטובה נמשכה כשנתיים. ושוב הגרון ששורף.
- מה אתה מרגיש? - שאלה אותו האם שהזדקנה.
- כאילו אני הולך להקיא - ענה דני.
- אז תקיא - ענתה אשתו.
- לא יודע איך - הוא ענה.
הטלוויזיה התלבשה בצבעים ודני הוקסם מהתכניות. חודש עבר מאז
שקנו את המכשיר. אשתו הופיעה בוקר אחד בחנות.
- תחזיר לי את הכסף וקח את הטלוויזיה - הורתה למוכר.
- מה פתאום - ענה.
- הוא גורם לבעלי לחוש ברע.
- תני לי לברר - ענה המוכר.
לאחר מספר דקות הוא חזר עם פנים רציניות.
- שיצפה בטלוויזיה מרחוק - פסק המוכר.
- זה לא העניין. כל פעם שמראיינים פוליטיקאי הוא תופס את
הגרון ועומד להקיא - סיפרה אשתו של דני והלקוחות צחקו והאיצו
במוכר למכור לו מכשירים לפני שהכסף שבידם לא יספיק להם.
- אני לא מכיר תופעות כאלה - ענה המוכר וביקש ממנה לעזוב.
שלושה ילדים נולדו לדני ולאשתו. אמו מצאה נחמה גדולה בנכדים.
דני התקדם בעבודתו בחברת הביטוח וקנה בית. ככל שעברו השנים,
תחושות החנק גברו והלכו.
שנת תשעים ואחת מצאה את משפחת מינץ בחדר אטום מלא חרדות. שנת
תשעים ושלוש מצאה אותם צופים בטלוויזיה גדולה וחדשה יותר, עם
המון פחד ובהלה אך לא מעט תקווה.
הבנים למשפחה הלכו לבית ספר וידעו לספר על סבא גיבור המלחמה
הראשונה. הגדול כבר דיבר על הצבא. ודני הלך ונחנק.
שנת תשעים וחמש מצאה את משפחת מינץ מול הטלוויזיה, מוצאי שבת,
בדממה ובכאב. דני בכה, הילדים גם, אשתו שתקה ואמו של דני חשבה
שאם בנה לא יקיא באותו לילה, הוא לא יקיא לעולם.
השרצים מתרבים מתחת לאדמה ועיניי האדם רואות רק את ההתפרצות.
המשפט טוב למות נשכח במגרה אחת בבית ולא נאמר עוד לעולם. דני
המשיך להתקדם בעבודה למרות מצבו הרפואי. שום רופא לא מצא דבר
ואחדים הציעו לו להימנע מלצפות בתכניות פוליטיות.
אמו בת השמונים עוד ידעה קרוא וכתוב לפני ששקעה בשכחה המיוחלת
שגאלה אותה מגעגועיה לבעלה. דני נהג לשבת עמה מול הטלוויזיה
והיה מספר לה על משרתי האומה שלמדו כיצד לתקוע מסמרים בישבנם
ולהתיישב בכיסאות המרופדים.
- אני מכבד פושעים, גנבים ושקרנים כי לפחות הם יודעים שהם
כאלה ולא מנסים למכור לך סיפורים - אמר לאמו שהביטה בו וצחקה
כמו ילדה קטנה.
חודשים רבים אמו של דני בילתה בבית אבות לפני מותה. היא לא
דיברה מילה. תחושת החנק של דני התעצמה והלכה. מילים כמו מפלגות
ואינטרסים, שיקולים אוביקטיביים ופטריוטיזם רק החריפו את כאבו.

באותו יום שניבאה הזקנה כחמישים שנה קודם לכן, דני הוזמן להיות
נציג חברת הביטוח בישיבת הכנסת החגיגית. דני ידע שנשיא החברה
תפר הסכם של מיליוני שקלים עם שרים רבים וחברי כנסת.
הוא עלה למושבים של האורחים והתיישב. מלמעלה הוא ראה מאה עשרים
אנשים שמחים, לוחצים ידיים אחרי המצאת הקללה, מתיישבים על
כיסאות עור, רוקמים תכניות להנצחת עצמם ומגדילים אחד לשני את
המשכורת, הפנסיה וההטבות. טוב לחיות על חשבון ארצנו, אמר אחד
לשני, כמו שההוא אמר, ענה לו השני.
כשישים קילומטרים משם אחות אחת בבית אבות צרחה צרחה גדולה.
מייד עוד שתי אחיות ניגשו לחדר ממנו באו הצעקות ושאלו אותה על
פשר העניין. גברת מינץ עמדה על רגליה, עניה משקפות נשמה של אדם
חי ולא עיניים ריקות כמו בחודשים האחרונים.
- היא דיברה - אמרה האחות.
- לא נכון - אמרו האחרות.
- היום הוא יקיא - אמרה גברת מינץ וצנחה מצלילותה אל מותה.
הישיבה נפתחה. דני הסתכל סביב וניסה לבדוק דרך הימלטות. הכאב
בגרון היה בלתי נסבל. בעת שבועת השרים דני לא יכול היה יותר.
כאב של שנים השתוקק להתפרץ. כל אולם המליאה שמע את צעקות גרונו
של דני ומשמר הכנסת עמד בהיכון. לפתע כמו נפתחו שערי הגועל
בקיומו של דני, הוא פתח את פיו וממנו זרמו נהרות של קיא שסירבו
להיפסק. כמו נחלי מדבר יהודה אחרי גשם חורפי, הקיא התפרץ לעבר
זכוכית המגן וניפץ אותו לרסיסים. חברי הכנסת הביטו למעלה וראו
איך הנוזל החמים כיסה אותם ואת חוסר חרפתם. האורחים עמדו
המומים. דני המשיך להקיא ונדמה שהוא לא נשם. אולם המליאה החל
להתמלא וחברי הכנסת לא יכלו לצאת. הסדרנים ומשמר הכנסת כולו
נסו על נפשם וסגרו את הדלת מאחוריהם. מאה עשרים איש ראו את
קיומם נכלה בים של קיא.
אך סופו בא לפני סופם. אחד מבין הטובעים צרח בקול ושוטר הקשיב
וביצע את פקודתו.
- תהרגו את המחבל!
למחרת היום גברת מינץ הובאה למנוחות. דני עוד נותח במכון
הפתולוגי כי חשבו שימצאו תשובה לתעלומה. לאחר יומיים קברו אותו
ליד אמו ואביו, כשאשתו וילדיו בוכים ללא התחלה וללא סוף.
באולם המליאה ניסו לנקות כל שארית לבושה הגדולה. חברי הכנסת
חזרו לשגרה ושכחו את האירוע המביך, אך הריח, הריח ההוא נשאר
דבוק בכיסאות ובאוויר, חרף כל המאמצים של מומחי הניקיון.