היא יושבת בים, לבדה.
היא חושבת על כמה דברים שהיא יכולה לעשות.
להיכנס למים, להחזיק את הנשימה עד שתיחנק, או להתחיל לשחות
ולהגיע רחוק רחוק מאיפה שהיא נמצאת, או פשוט לשבת, לטבול את
הרגליים. להיות.
השמש מתחילה לשקוע.
עכשיו הוא אמור לבוא מאחוריה, לכסות לה את העיינים ולהגיד
"נחשי מי".
ולה יתחילו פרפרים בבטן מזה שהיא תשמע את הקול שלו, הוא יתיישב
לידה והיא כבר לא תהיה לבד.
והוא יגיד לה שהוא אוהב אותה אבל היא כבר פגועה מדיי מכדי
להאמין לו.
והוא יבטיח לה שהוא יעשה הכל כדיי להוכיח, והיא כבר לא תרצה
להקשיב..
רק להביט בשקיעה.
וכשפלח השמש האחרון יעלם מתחת לים והשמיים יהיו
סגולים-אדומים-וורודים הוא ינשק אותה, והיא שוב פעם תיכנע כי
היא כל כך אוהבת אותו והם יחיו בעושר ואושר.
ואז הכתוביות, והסרט ייגמר.
למה החיים האמיתיים לא ככה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.