פעם בשנה יוצאים פרפרי הנימפית, בענן קסום, למסע מופלא. מסע
המתחיל מרגע בקיעתם מן הגולם ועד לנחיתתם על שדה הפרחים האהוב
עליהם. שדה היכול להימצא במרחק של יום תמים בלבד, ובו יזדווגו,
יטילו ביצים וימותו. פרפרי הנימפית, באזורינו, אזור הכרמל
והחוף, עושים את מסעם זה בעונת האביב וכיוון מעופם הקבוע הוא
צפונה.

פעמיים בחיי עד כה, מצאתי עצמי אפופה ועטופה בענן נפלא זה,
ובשתי פעמים אלו חשתי כאילו אני בתוך אגדת ילדים מופלאה. באגדה
זו מפזרות עלי פיות קטנות וצבעוניות אבק קסמים, ומזמינות אותי
להצמיח גם לי כנפיים ולהצטרף - אל הפרפרים במעופם. עמם אסתחרר
לשמיים הכחולים-תכולים מעלה-מעלה ועמם אנחת אל הפרחים
הורודים-צהובים מטה-מטה.

בשתי פעמים מופלאות אלו חשתי שאת הרגע הזה אני רוצה לשמר
לעולמי עד, שכל שאני רוצה בו עכשיו הוא שהקסם הזה לא יגמר
לעולם.

בפעם הראשונה, היה זה בטיול, עם אישי, בשבת בבוקר, מוקדם מאוד.
טיילנו ברגל ממבצר שוני אל רמת הנדיב ובחזרה. האוויר היה נעים,
ימים ראשונים של אביב. כבר לא קר מידי ועוד לא חם. אך הכל
פורח. פריחה בצבעים של ורוד וצהוב. התחלנו בחורשת האורנים
הצמודה למבצר, טיפסנו ויצאנו ממנה לכיוון כתף הכרמל וגן רמת
הנדיב. צעדנו בחורש פתוח ובשביל מסודר, כשאנו מתבוננים בפרחים
על האדמה סביבנו, בציפורים מעל ובחיות הקטנות בדרכנו. קיווינו
גם לפגוש את הצבאים ששבו להתגורר קבע בשמורה.

הפרפרים הצטרפו אלינו מן הרגע בו נכנסנו לחורש הסבוך מעל שוני,
וליוו אותנו עד לשדה הפתוח של רמת הנדיב. הם הופיעו משום-מקום
בכיוון הים, ועפו עמנו צפונה, בהולכנו בשבילים המפותלים בין
עצי אלון, אורן ואלה. הם אפפו אותנו בצבעי כתום וחום ופזרו
עלינו את אבק כנפיהם. הם עפו ממש עלינו, כשעוד מעט הם בשיערנו,
ורפרוף כנפיהם נגע בפנינו, ידינו ורגלינו החשופות. יכולנו ללטף
אותם תוך כדי פסיעה. והם היו המונים. בשובל ענן שלא נגמר.
אנחנו, שנינו, חשנו כהולכים בשביל של קסם. מוקסמים ופעורי פה
צעדנו יד ביד בשקט מוחלט עם הפרפרים. חשנו עצמנו מרחפים עמם
וזוכים בפרס יחיד במינו שרק ספורים זוכים בו. היינו מאושרים על
שזכינו בפרס זה, ותמהנו - מדוע דווקא אנו? במה ייחודינו? מה
עשינו כל-כך טוב שזכינו בפרס גדול כזה?

אהבנו את הזמן הקסום הזה ולא רצינו שייתם.

בפעם השנייה, יצאתי לטיול עם חברתי, על חוף הים. חוף האקוודוקט
בקיסריה. היא הייתה אז כבר חולה ועייפה מאוד, ולא העזנו לרדת
מן המכונית. התקרבתי באומץ רב אל הצוק המוגבה מעל הים, ושם
התכוונו לפרוש שמיכה ולהשקיף מטה, לכחול-ירוק העמוק והמרגיע של
המים. רצינו להנות משמש הבוקר, מירוק הדשא, ומיפי הים - כאחד.
אך, הרוח החזקה מדרום לצפון - אלצה אותנו לוותר על השמיכה
ולהישאר במכונית. עם הפנים לרוח, פתחנו דלתות, הנחנו לאוויר
להיכנס, היטבנו את ישיבתנו ואז...

הופיע הקסם.

גל פרפרי הנימפית היפיפיים שב לבקרני - והפעם לכבודה של חברתי.
ישבנו שם שעה שלמה ובהינו בהם. בשקט מוחלט. למילים לא היה
מקום. הפרפרים הנפלאים עטפו את המכונית, נגעו בשמשות, ופזרו
שוב את אבק הקסמים - עלינו. גם כאן הם היו חומים וכתומים,
מופלאים במעופם העיקש מדרום לצפון, נחושים להגיע לשדה הפרחים
הבא - עוד באותו היום, להספיק למלא את משימתם הקדושה - להתרבות
- לפני שיתם זמנם.

לפני שיתם קסמם עלי אדמות ולפני שיבוא עליהם מותם.

עליהם ועל חברתי. שבשבילה - שלושת החודשים הנותרים שלאחר מכן,
היו שווי ערך ליום האחד הזה של הפרפרים. שלושה חודשים של ניצול
כל רגע: להעניק עוד קסם אחרון סביבה - ולמות.