לא הייתי צריכה שיספרו לי, ולא הייתי צריכה את הדמעות. ידעתי.
כשחזרתי הביתה, והבנתי שאתה לא פה, הבנתי גם שלא תחזור. לעולם.
אני כותבת את זה, ולא מרגישה כלום, לא זעזוע, לא שיקשוק רציני,
כמו שהייתי מצפה. דיסוציאציה, ככה קוראים לזה בפסיכולוגית.
"כשהמטופל מנתק את עצמו מהחוויה עליה הוא מדבר". משום מה,
הייתי צריכה להתחיל לשכנע את עצמי. בטח שתחזור, חזרתי ואמרתי
לעצמי כל דקה במשך אותו יום ארוך מדי. מחר בבוקר כבר תהייה
חזרה הביתה, המדים מתוחים עליך יפה, המשקפיים שלך, שבורים,
מחכים לאופטיקאי. וכולנו עלייך, חצי כועסים, חצי שמחים, נוזפים
בך שגרמת לנו לדאוג כל כך. אמא בטח הייתה בוכה, אבל מהתרגשות
ושימחה. ואני הייתי מסתובבת כמו חתולה, לא יודעת מה בדיוק
לעשות... איך לחבק אח שלא חיבקתי מאז שהיינו גדולים מספיק כדי
לא לעשות ביחד אמבטיות יותר. ובראש כבר ראיתי את המנגל החגיגי
שהיינו מכינים לך. אתה מבין, כל זה עבר לי בראש כשהייתי משכנעת
את עצמי שתחזור. דימיינתי למה לא מוצאים אותך - בטח נירדמת
באוטובוס, והמשכת איתו לתחנה האחרונה. הנהג פשוט לא ראה אותך,
והלך, ונישארת באוטובוס הנעול. הבטרייה של הפלאפון שלך ריקה,
אז לא יכולת להתקשר, ובטח שלא לשמוע את ההודעות המודאגות
שהשארנו לך בתא הקולי. דימיון ומציאות לחוד. כל אותו יום הייתה
בבית אווירה של יהיה טוב, כמו הדימיונות המוטרפים שלי, רק יותר
גרוע, לאחרים היו תיאוריות יותר מבוססות על למה אתה לא כאן,
והיא שהם לא יודעים. וגם שאתה בטח תהייה מחר בבוקר ותספר לנו
הכל. אבל כשמחר בבוקר הגיע, הכל התנפץ על הריצפה. אל תשכח את
המשפט ההתחלתי של כל המכתב הזה: "לא הייתי צריכה שיספרו לי".
וזה נכון. כי למרות הסמינר לפיתוח יצירתיות הדימיון שנפתח בבית
שלנו, משהו בשכל שלי כבר התחיל לאט לאט לקלוט שאני עם אח אחד
פחות. |