טיפות המים מקיפות אותה, עוטפות את הגוף הקטן. כל אחת מהן
עגלגלה וחמימה. יעלי מרגישה אותן בנפרד, אחת-אחת, איך הן
ניתקות מהברז הצמוד לתקרה וזולגות אליה. חופפת את הראש ומסתבנת
מהר. אחר כך מרכך, שיפחית מקשיותו של השיער הקצר, הדוקרני. כמה
טוב שהסתפרה. היא מרגישה יותר חשובה ובוגרת. שיער קצר גם לא
צריך שיסרקו אותו. אנחת רווחה. לפחות לזה היא לא צריכה לדאוג.
עוצרת לרגע את הזרם, מקשיבה לשקט (?). מסובבת את הברז שוב
ומשתופפת אל רצפת המקלחת. משעינה בזהירות את הגב אל דלת
המקלחת, מצטמררת לרגע. המים ממשיכים לזרום ומחממים לה את
הרגליים. פעמיים בערך היא מסתובבת קצת, מחממת גם את הגב ושוב
חוזרת אל הפוזיציה הרגילה. מספיק לה. מתרוממת בכבדות, נעזרת
בברז המקלחת בדרך, סוגרת. משעינה את הראש על דופן התא השקוף
למחצה ולוקחת נשימה עמוקה. פותחת את הדלת ומרגישה את האויר הקר
זורם אליה. עוד לא נקייה מספיק. יורדת את המדרגה הקטנה בין
המקלחת לרצפה ומנסה להתרגל. הקור כבר כמעט נעלם ורק צמרמורת
קלה עדיין אוחזת בה. מנסה לדכא את תחושת הבחילה. ללא הצלחה.
עוצמת עיניים וצועדת בנתיב המוכר אל עבר האסלה. מגיעה. מציצה
פנימה לראות את המראה המוכר לה היטב. סוגרת חזרה. כורעת ברך
אחת ומצרפת את השנייה, מלטפת את המושב הקריר ואז אוחזת בו
בחוזקה ביד שמאל. יד ימין קפוצה, מלבד שתי אצבעות. מתחילה
לדחוף. נחנקת קלות. מפסיקה. תחושה מוזרה בבטן. חייבת לשחרר.
שוב דוחפת, נלחמת בחוסר בחמצן ובגועל שמעוררת אצלה תחושת
האצבעות המלאות רוק. מקיאה. האסלה מוצפת בארוחת הצהריים שלה,
שעכשיו נראית קצת כמו שקשוקה נוזלית. עוד לא נקייה. מקיאה שוב.
הפעם זה טבעי. מנסה פעם שלישית, תוקעת את האצבעות במורד הגרון
בנחישות. כבר אין מה. קמה. לובשת את חצאית הצמר החומה, חולצה
לבנה וצעיף סגול. תחושת חמיצות בגרון. חייבת להחליף. מדליקה
סיגריה וממלאה את הריאות בעשן. גם האמבטיה מתמלאת עשן ועם
האדים זה נותן ליעלי מין הרגשה פסטורלית. מחייכת. מלאת גאווה
יוצאת מהמקלחת.
עידן עומד בחוץ, נשען על קיר במיסדרון שממול לחדר האמבטיה.
יעלי משפילה את עיניה. היא שונאת איך שהוא מסתכל עליה. תמיד
בתוכחה. תמיד מאשים. היא לא אשמה. פשוט היא שוכחת להוריד את
המים בשירותים מידי פעם. שיתגבר על הגועל. זה לא כל כך נורא.
שכחה גם הפעם. מנסה לפסוע בחזרה לאחור אבל עידן מקדים אותה,
מזנק לתוך המקלחת, מציץ באסלה ויוצא החוצה. מחכה שיטלטל אותה.
הוא תמיד מטלטל אותה. כמו מחשב שבועטים בו כל פעם שהוא נתקע.
אבל הפעם הוא רק מעניק לה מבט של פליאה. מגחכת לעצמה בלב. איזה
אופטימי עידן. חושב שהוא יכול לסדר לה את המערכות. נשבר לה.
יורדת למטבח ומכינה לעצמה מיץ תפוזים. חמוץ. חמוץ חמוץ. עושה
בחילה. מחליפה במים. מהברז. עידן יורד אחריה, לא מוותר. שוב
יתחיל במונולוג המוכר. את בכלל לא שמנה-את מאוד יפה-את לא
צריכה את זה-למה את נכנעת לתכתיבים של החברה-למה את רוצה להיות
קולב-את לא צריכה את זה-זה שטחי מצידך-(נמנע תמיד מלהגיד שהיא
שטחית)-את יותר חזקה מזה-את יכולה להפסיק-את לא צריכה את זה.
שוב מחייכת. הוא לא מבין. היא חזקה בגלל שהיא ממשיכה. היא חזקה
כי היא ממשיכה במשהו שעושה לה טוב, שמשחרר. הוא מקנא. הוא כבר
לא האובססיה היחידה. קשה לו לקבל שיש עוד משהו שמעסיק אותה
וממלא לה את החיים. הוא נעלב. היא לא מקשיבה יותר. הוא שופך
דברים לתוך חלל החדר, מנסה להשפיע, לשנות, להזיז, לגרום לה
לראות דברים אחרת. שוב מחייכת. איזה מעצבנת. היא משגעת אותו.
לא מבין איך זה עושה לה טוב. מנסה לחשוב בהיגיון. אין. הוא לא
יחפש משמעויות מופרכות. לא חושב שאפילו היא מבינה.
המים יורדים בזרזיף אחיד וחזק, בקוים ישרים. עידן מרגיש את
סילוני המים דוקרים לו את פני העור. עקצוצים קטנים. כמו לפני
שהרגל נרדמת. מסתבן ביסודיות. המים ממשיכים לזרום. חזק. הוא
משתהה, מרגיש איך הזוהמה נשטפת מעליו, איך הכעס נעלם ונותרת בו
רק חמלה.נשען עם הגב אל קיר המקלחת. נדמה לו שהריח של יעלי עוד
שם. עוצם את העיניים ונותן למים לזרום לו על כתפיים והחזה.
סוגר את הברז ומקשיב לשקט (?!). לא שקט. יוצא מהר מהמקלחת,
כורך מגבת לבנה מסביב למותניים ויוצא החוצה. יעלי עומדת מול
הדלת . כועסת. עיניים אדומות מבכי. איך הוא מעז להגיד לה שהיא
חלשה-האמונה שלו בה לא מחזקת אותה-אם היא לא עומדת בציפיות שלו
זו ממש לא הבעייה שלה-נמאס לה מהתדמית המושלמת שהוא הדביק לה.
מחניק לה. מלוכלך לה. אין פה טוהר וזה מה שהיא אומרת שהיא
צריכה. עידן מציע חיבוק (מהלב). לא רוצה. מתרחקת. מבטלת הכל.
יוצאת החוצה אל הרחוב הרטוב.
בחוץ קר ויורד גשם. האוויר נקי. יעלי מציתה עוד סיגריה ונותן
לעשן להתמזג עם שאר האוויר שמסביב. שאיפה עמוקה מהסיגריה.
ממלאה את הריאות ומרגישה שלמות. לפחות לרגע. עידן. היא שומעת
את הנשימות שלו מאחוריה. היא מסתובבת בראש מורכן. הוא יחף.
מחייכת. הוא מחבק. היא נשארת. הוא ממשיך.
פתאום היא נעלמת. מתמוססת לתוך שלולית קטנה של חורף. משתלבת
היטב עם כל השאר.
טיפות המים גדולות וכבדות. הופכות את האויר למעין חומר דחוס
שקשה לנשום. עידן מנסה להתמסר להן. להתמוסס גם הוא. לא מצליח.
מתחיל להבין. שקט (!).