[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכל התחיל שירדתי מהשמירה...
- "נדב, יש פעילות" צועק לי לירון, המ"פ שלנו.

נבחרתי להשלים ציוות של אחד הטנקים, שהטען שלו היה בג'.
"סוף סוף פעילות מבצעית" ,אני חושב לעצמי, ולא יודע מה בכלל
מחכה לי.

- "איפה?" שואל, ולירון עונה, חצי לחוץ חצי מבשר רעות-
"רמאללה."

- רק לא רמאללה, לא שוב. אחרי חומת מגן הספקנו להכיר כל שביל,
כל סמטה, כל חנות של העיר המקוללת ומוכת המטענים הזו.
"מה הציוות ?", אני שואל בשלישית, וזוכה סוף סוף לראות את
הצוות המיוחל.
מפקד- אש (הכינוי של אסף בפלוגה).
נהג - זילברשטיין (או זילבר בקיצור), והתותחן הוא לא אחר
מוולאדי.
את עמדת הטען אני מאייש אחרי ששרון עבר ניתוח וזכה לחודשיים של
חופשת החלמה.

אנחנו נוסעים. סביב ירוק, שחור, לא ידעתי שיש הרים בעיר הזו.
תעביר ל high  , אני צועק לזילבר בקשר הפנימי בטנק, והרוח
הולמת בפני.
אנחנו ברמאללה, בפאתי העיר ליתר דיוק, נוסעים עם הטנק על כביש
חדש, ומותירים את שובר ההרס עליו.
- הכל הרוס סביב, רק אנחנו, הרוח והכביש.
אוטוסטראדה חדשה מעשה ידי הרשות הפלסטינית, ואייה המכוניות
שאמורות לנסוע עליו..?
רק כביש חדש שטנק צה"לי ירוק חונך, ומעניין מי יהיו אורחי
הכבוד.

לפתע אני נבהל,
ידעתי! ידעתי שהייתי צריך לקשור את הנשק למתקון שלו.
נראה לי שהוא נפל...
אנחנו עוצרים למרגלות הר שמסתיר אותנו.
עדיין מוקדם, בערך שש בבוקר, והערפל נותן לנו ראות ורעות
אפסית.
אי אפשר להתקדם יותר עם הטנק.

- פריקה רגלית.
הוחלט שולאדי יישאר בטנק לחיפוי, בעוד שאנו נבדוק את העיקול
ברגל.
"תן לי את הנשק שלך, אני מבקש מולאדי , ורואה את הנשק שלי זרוק
בצריח... "לפחות הוא לא נפל" אני חושב.
"הוא נקי ?"
"ככה".. עונה לי ולאדי.
"ניקיתי אותו לפני שבוע, אבל הוא יירה, אל תדאג" ...
- "לא דואג" (אנחנו בפאקינג רמאללה, מה יש לדאוג??!!??).

אני מתחיל להתרחק מהטנק ושומע איך אש אומר לזילבר- "תראה אותו,
ככה.. הולך".
הם קוראים לי לחזור, ואין לי מושג למה.
"מה הסיפור?" אני מפטיר בחוסר סבלנות..
אש מסביר שיש כאפה מיוחדת כזאת, לפני שיוצאים לפעולה. ככה,
בשביל המזל.
מזל? לוקח לי חצי שעה ללמוד את הכאפה המזוינת הזו, והמזל היחיד
זה שלא נשברה לי היד תוך כדי.

- אש מוביל- "זילבר, תחפה עליי מכאן" ומצביע לימינו. "נדב,
משמאל".
"אני אסתתר בצריף" אני עונה לו, ופותח בזחילה אינדיאנית לצריף
פח מט לפול.

אנחנו עומדים בתוך צוואר בקבוק, מוקף בהר שבו חצובה שכונה
שלמה.
לפתע אני שם לב שבכל מאות המרפסות בהר שמולנו, עומדים עשרות
אנשים לבושי שחור, חמושים מכף רגל על ראש.
"אל תכנס לצריף", זורק אש בקולו המשועמם, "אתה תהיה חשוף לאש
צלפים" , אבל אני לא מקשיב.

- פתאום, מרחק עשרה מטרים מהצריף "שלי", שלושה אנשים לבושי
שחורים מגיחים.
"הם לא ראו אותי" ספק מתפלל ספק מרגיע את עצמי, ואז צועק לאש
בכל הכח.
דורך את הנשק, אבל הוא עושה בעיות! הגלילון של ולאדי! הגלילון
הארור שלו!!
זה מתחיל.
ראשון אני רואה את החצץ השחור קופץ לידי וליד אש וזילבר, ורק
אח"כ אני שומע יריות.

ואז אני יורה, בלי אבחנה, רק כדי לירות.

הם יורים מכל הכיוונים:  השלושה שלידי, האנשים מהמרפסות,
מלפנינו, מאחורינו...

אש נפגע, ונופל.
"תעופו לטנק!!" הוא צועק ומקרטע לכיוון היחיד ולדבר היחיד
שיכול להושיע.
"כרמלי! תעיף את התחת שלך", הם צועקים לי, ולפתע אני לבד, מנסה
לזחול אבל נשאר תקוע במקום.
מחשב במהירות- אני קם כדי לרוץ, אני מת.
- מנסה לגרור את עצמי על החצץ, מושך את הידיים אליי, אך במקום
להתקדם, אוסף חצץ, שחור מפיח ומלחמה ואדום מדם, לחיקי.
ואז, ששלושת האנשים לבושי השחורים עומדים מולי, ומכוונים אליי
את הנשק, רק אז,
אני מתעורר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לרכב על אופניים

זה כמו לרכב על
אופניים! אף פעם

לא שוכחים!


מישהו שאין לו
מושג איך רוכבים
על אופניים


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/03 1:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נדב וושינגטון כרמלי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה