אתה יודע, לפעמים אני נזכרת בכל מיני דברים שעברנו יחד. אני
נזכרת ברגעים השמחים העצובים המבולבלים הכועסים... וכולם כולם
כאלה יפים. אתה מכיר את ההרגשה הנעימה הזאת שעולה בך ומתבטאת
כחיוך רחב על השפתיים? יש כאלה שיגידו שזאת נוסטלגיה, אני
אומרת שזאת אהבה ולא בהכרח מהסוג שאתה חושב עליה אלא האהבה
לחיים, האהבה לכל מה שעברנו...
אתה זוכר את הפעם הראשונה שאני, הילדה הקטנה מהשכונה ניגבה לך
את הדמעות? את האש? את הוודקה? אתם הייתם שיכורים... חבורת
בנים מתבגרים שהעלתה נושא עצוב וביחד עם השפעת האלכוהול פשוט
התחילה לייבב, ואני בתור הנציגה היחידה של המין הנשי, "החלש"
ניסיתי לנחם ולהרגיע אתכם... עוד אז, באותו הרגע נשברה לי כל
תדמית המצ'ואים הקשוחים... אני ניסיתי להעלות לך לפחות חיוך
קטן על השפתיים,על אותם השפתיים שכבר כל כך הרבה זמן לא הרגשתי
את מגעם אבל הזיכרון של הטעם המתוק עדיין נשאר חרוט  בראשי
הקטן.  אני זוכרת הכל, את כל אותם הנשיקות שאתה כבר בטח לא
זוכר...
ומתי שבטיול השנתי רצו להעיף אותך... אני זאת זאת שישבה איתך,
וראתה אותךבוכה כועס ובצורה כזאת פתאומית וחדה, נרגע.
אני לא יודעת על מה בדיוק חשבתי כשהחלטתי להתוודות בפניך על
אהבתי... חח... אחת ההחלטות הכי מטומטמות שהחלטתי אי פעם...
ואני מצטערת על זה עד היום... "סבבה, אני יודע, זה לא מזיז
לי..." תשובה פשוטה שגרמה לכל כך הרבה כאב ודמעות...
אבל אני שחקנית, ואפילו אם כואב אסור להראות כי אז אתה תדע
שאני פגיעה, תנצל את ההזדמנות ותקרע את שאריות הלב שלי, את מה
שנשאר מכל הפעמים הקודמות שכבר עשית את זה, ואפילו לא ידעת. כל
פעם שהיית רץ ומספר לי על איזה חברה חדשה שלך, על ירידה קטנה,
כל השפלה כבדיחה פגעו במה שיש לי שם בפנים, ואני, אני אף פעם
לא אפגין את החולשה שלי, שזה אתה. אני אמשיך לפרגן ולאהוב אותך
כאן בשקט בפינה. ואתה אף פעם לא תדע... זה לא מגיע לך, אתה לא
ראוי לדעת שיש פה מישהי שאוהבת אותך יותר מאשר את החיים שהיא
מוכנה להקריב עבורך...
ואולי ביום מן הימים אתה תזכר בקטינה מהכיתה ותרגיש צביטה קטנה
בלב והמון חרטה בנפש על כל הסבל שגרמת לה....